"מעולם לא היה לי חיבור כזה לקבוצה"

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

 

מציג את יוסי1.jpgמציג את יוסי1.jpg

צילום: אורן בן חקון

שי נובלמן ישב לשיחה מרתקת עם הבלם המצטיין שלנו יוסי פרץ, שניפקה בין היתר את הציטוט שבכותרת, קריאה מהנה

יוסי פרץ הוא אחד הסיפורים הפחות צפויים בסיפורה הגם כך לא צפוי של בית״ר נורדיה ירושלים. למרות שהוא משחק בעמדה הכביכול פחות ״נוצצת״ כבלם, ולמרות העדרותו מרוב סיבוב המשחקים הראשון של העונה, לאחר ששבר את רגלו, הפך יוסל׳ה שלנו , לאחד הסמלים של המועדון בעונתו השנייה. הקריאה המהדהדת ״יוסי פרץ!״ הנשמעת שוב ושוב במשחקים,  מלווה את מספר 4 בצהוב, שבדרכו השקטה, הרצינית והמחוייבת, כבש אותנו.

אני רוצה להתחיל עם הפציעה שלך. נפצעת בשלב מוקדם יחסית של העונה אחרי 3 משחקים בלבד, איך זה הרגיש?

האמת היא שזה היה מאוד מאוד קשה. עשיתי הכנה ממש ממש טובה, היו לי משחקי אימון ממש טובים, הייתי בכושר מצוין והיה חבל לי לקטוע את ההכנה הזו, כי מהנסיון שלי ידעתי שפציעה בסדר גודל כזה עם העדרות של קרוב לחודש – תוריד את רמת הכושר והחדות שלי ב-50%. היה לי מאוד מאוד קשה לראות את הקבוצה מבחוץ ולא להיות חלק – גם בנצחונות ובמיוחד נגד גדרה ששם הייתה לנו איזה שהיא "תקלה".

אני לא רואה את עצמי כשחקן הרכב בטוח, מי שטוב צריך לשחק, והייתי חייב לצמצם את הפערים כששבתי מהפציעה. אני פרפקציוניסט באופי ולכן אני חייב להרגיש בטוח בכושר ובחדות שלי. זה לא מספיק שאני עובד על המגרש, אני צריך גם להיות טוב על המגרש.

ראיתי אותך ביציע בזמן שהיית פצוע, נראת כל כך מחויב ודרוך וזה נראה לי שמאוד מאוד אכפת לך, שזה בוער בעצמותיך.

נגעת בנקודה מאוד מאוד חשובה ורגישה אצלי. עברתי המון קבוצות והמון שנים של כדורגל, אמנם לא שיחקתי ברמות הכי גבוהות אבל יש לי לא מעט ניסיון. כשאתה לא משחק, בדרך כלל, אתה איפה שהוא רוצה קצת שירגישו בחסרונך. אבל פה, רציתי בכל לבי, בכל לבי, את ההצלחה של הקבוצה. הייתי מתוח, בבית, בעבודה, בכל אימון. פשוט רציתי שהקבוצה תצליח, שהקבוצה תתקדם כי קודם כל אני מאוד מאוד אוהב את הקבוצה ומחובר אליה, היא כמו ה"בייבי" שלי. רציתי לחזור מהפציעה למצב שבו אנחנו עדיין בתמונה ולא חס וחלילה למצב שבו אנחנו מפקששים ואז למעשה אין לי בשביל מה לחזור. באמת רציתי שהקבוצה תצליח ולקחתי את זה ברצינות ובדריכות. אני לא מכיר את עצמי ככה, לא היו לי דברים כאלה.

הרגשת בקריירה שלך איזשהו חיבור כזה לקבוצה?

תראה, קודם כל גדלתי בבית"ר מגיל 10. עברתי את כל גילאי מחלקת הנוער מילדים ועד בוגרים, התאמנתי בבוגרים תקופה מסוימת. אחר כך שיחקתי בליגות נמוכות, רוב השנים בליגה ב' וליגה א'. אבל לא היה לי חיבור כזה לקבוצה, כמו שיש לי עם הקבוצה הזו – מעולם.

מה עושה את החיבור?

אני חושב שאתם. אתם, האוהדים, הקהל.

מה יש בקהל הזה להבדיל מאחרים?

קודם כל בית"ר נורדיה ירושלים זו לא רק קבוצת כדורגל. זו יוזמה, אלו אנשים שאכפת להם מאנשים, מהקהילה, שרואים מעבר לכדורגל. אנשים שלוקחים את כל הרע שבכדורגל, שמים אותו בצד, ומנסים להביא את הטוב. שנה שעברה יצרנו משהו חדש. כמובן שאני הייתי סוג של כלי אבל כן הרגשתי חלק מהיצירה. להגיע כל אימון ל"קשת", להתלבש על המדרגות שם, כשיורד עלינו גשם. אחר כך לעלות רטובים לאוטו, לנסוע הביתה, יש מגרשים, אין מגרשים, סגל שחקנים שהלך ונבנה תוך כדי העונה ולא סגל כמו שיצרנו השנה. זה היה די קשה. אז בגלל הקושי שהיה, המאמץ שנתנו ובגלל הדחיפה שאתם נתתם, החיבור איתכם היה מאוד מאוד קריטי וחשוב. גם עכשיו, אני יכול להגיד שכל אחד מכם שלא מגיע ליציע אנחנו השחקנים מרגישים את זה. אם המתופף לא הגיע למשחק זה לא טוב לנו. אם החצוצרן לא הגיע אנחנו מרגישים. אם אורי (לביא), שהוא כמו המנצח על המקהלה, אם אתה (שי) לא מגיע. באמת לכל אחד ואחת מכם יש משקל ומשמעות מאוד כבדה במוטיבציה ובהרגשה ובחיבור שלנו לקבוצה. זה שאתם עומדים מאחורינו, לא משנה מה יקרה – נפסיד או ננצח, ברגעים הטובים והקשים אתם איתנו, דוחפים ומעודדים איתנו ואנחנו מרגישים את זה. זה למעשה מה ששונה. מה גם שאני לא רגיל שבליגות כאלה יש קהל כזה שמגיע לכל משחק – לא משנה בית או חוץ – ומגיע בכמויות די יפות. אלה לא דברים שאנחנו מכירים או רגילים אליהם. וזה מה שעושה את ההבדל, לפחות מבחינתי.

רואים שאתה מאוד מחובר אפילו רגשית כלפי המועדון, והאוהדים מרגישים את זה ומאוד אוהבים אותך. אני יכול לספר לך שאתה אחד השחקנים הכי מוערכים  על הקהל. לראות אותך לאורך 90 דקות עם החולצה בתוך המכנס, זקוף, משרה בטחון, מציל שערים בטוחים מהקו- פשוט תענוג. אני חוזר רגע למשחק מול בת-ים, כשקיבלת את סרט הקפטן אחרי שעוז וציון יצאו. התרגשת לענוד אותו?

ראשית אני חושב שציון ועוז הם שני שחקנים מדהימים, והם הקפטנים של הקבוצה בזכות. עמית ברבש אומר שציון הוא הקפטן של המבוגרים ועוז קפטן של הצעירים. האמת שאני די הופתעתי כשהגישו לי את סרט הקפטן, מאוד התרגשתי. אתה יודע, אומרים ששחקנים שמשחקים המון שנים כבר לא מתרגשים ממעמדים. אבל בקבוצה הזו אני כל פעם מתרגש מחדש, כל פעם שהקהל צועק לי אני מתרגש, וגם זה גרם לי להתרגש. קיבלתי את סרט הקפטן, ואני לא רואה את זה כמובן מאליו.

מה אתה חושב על הקבוצה מבחינה מקצועית, בהשוואה לשנה שעברה?

השנה יש לנו תנאים הרבה יותר טובים שעוזרים לנו להשתפר ולשפר כל הזמן – אנחנו מתאמנים 3 אימונים בשבוע. יש לנו מאמן כושר צמוד שזה מאוד מאוד משמעותי במיוחד בליגה כזו שבה הכושר הגופני הוא דבר מכריע. אפשר לראות בהמון משחקים שקבוצות נופלות מהרגליים ואנחנו ממשיכים עד הדקה ה-90.

ומבחינת חומר שחקנים?

מבחינת חומר שחקנים אני חושב שהשתדרגנו בצורה משמעותית בכמה עמדות שהן קריטיות – במרכז המגרש, בעמדות המגן, וגם בחלק ההתקפי. צירפנו שחקנים כמו רן דדיה ושי ניסים שהכניסו המון מחץ בהתקפה וגרמו לשחקנים כמו אביתר ועוז לבלוט יותר. השילוב, הסינרגיה בחלק הקדמי הוא קטלני. אתה רואה שכשאנחנו רוצים אנחנו עושים גולים מאוד מהירים, כמו למשל נגד לוד, עשינו שלושה שערים מאוד מהירים.

בוא נדבר רגע על המשחק מול לוד. מצד אחד, מחצית ראשונה פנטסטית שלכם – אולי מהטובות עד היום – ומצד שני מחצית שניה קטסטרופלית. יש אוהדים שאומרים שהשחקנים הפגינו מין אדישות, זלזול.

אני לא חושב שהיה פה זלזול. מטבע הדברים כשאתה יורד למחצית ומוביל  3-0 אחרי מחצית ראשונה מאוד אינטנסיבית ולוחצת, תהיה ירידה במחצית השניה. יאמר לזכותו של עמית שאמר לנו שאנחנו צריכים להמשיך באותה דרך ולא להכנס לשאננות. יכול להיות שקצת הורדנו את הרגל מהגז.

וידאו- יוסי פרץ עוצר כדור על הקו במשחק מול לוד 

איך היה בחדר ההלבשה לאחר המשחק? אני מניח שהייתם קצת בהלם, אחרי שהובלתם 3-0 ובסוף כמעט איבדת שתי נקודות קריטיות.

ספגנו שני שערים מבעיטות עונשין, לא ספגנו גולים של כדורגל. במחצית השניה היריבה צירפה עוד ועוד שחקנים לחלק ההתקפי, הלכו על "הכל או כלום". אנחנו, מטבע הדברים, נסוגנו והורדנו שחקנים אחורה. לכן אני חושב שזו אחת הסיבות שגרמו לכך שהלכנו מעט אחורה והם יותר תקפו ולחצו, בעיקר אחרי שהם נתנו את הגול הראשון שהעלה להם את המוטיבציה. הגול השני היה גול מבעיטת חופשי, גול מדהים שלא היה מה לעשות נגדו.

 

צילום: ינון פוקס

ראיתי את הסרטון של השער הזה בתקציר והבעיטה באמת מושלמת. אבל אני חושב שהחומה עמדה לא נכון, עמדו שם שני שחקנים גבוהים ושני שחקנים נמוכים, כשהנמוכים עומדים אחד ליד השני והבועט סובב בקלות את הכדור מעליהם.

מסכים איתך.

עם איזו תחושה ירדתם לחדר ההלבשה, ומה עמית אמר לכם בסוף המשחק?

עמית לא דיבר איתנו על זה בסוף המשחק. ירדנו אחרי ניצחון אבל הרגשנו כאילו הפסדנו. לא היינו אמורים להגיע למצב הזה ורצינו לסיים את המשחק בלי לספוג. היה סוג של מזל, בהחלט. אפילו אמרנו את זה – אלוהים אהב אותנו הפעם. אבל גם ידענו שבשנה שעברה היינו עושים תיקו או מפסידים במשחק כזה.

בוא נדבר על מה שקורה בסיום המשחקים. בעונה שעברה היה את אמיר שוויקי שהיה מצטרף לקהל בשירה, מטפס על הגדרות, ועם האנרגיה שלו סוחף שחקנים נוספים, השנה אין את זה ולנו האוהדים זה חסר.

אני חושב שזה עניין של אופי. יש את האנשים שפחות מתביישים ופחות מופנמים. זה גם עניין של ה-"היי" בסוף המשחק. אני מאוד אוהב להגיע אליכם אחרי המשחק, מאוד אוהב להודות לכם. אם צריך לקפוץ ולהשתולל – קופצים ומשתוללים. יכול להיות שאנשים קצת מרגישים לא נעים, אבל זה לא בא ממקום של משהו שהוא כפוי.

איך אתה יכול להסביר את התלות של הקבוצה ברן דדיה כמי שמכריע משחקים?

אני לא חושב שהקבוצה תלויה בשחקן זה או אחר. לכל שחקן יש השפעה גדולה. דדיה לא היה נותן גולים אם לא היו נותנים לו כדורים. נכון שבהתחלה היו לו אחוזי הצלחה מאוד גבוהים מול השער, והוא שחקן מאוד חשוב בקבוצה ששדרג אותה, אבל אני לא חושב שהקבוצה תלויה רק ברן דדיה. אלעד, למשל, חזר לעצמו ובגדול. כולם עושים טוב לכולם – יש את שי ואביה שהם מאוד פעלתנים בהתקפה, ואת עוז, ואת ציון שבא מאחורה.

בשנה שעברה היה חסר לנו שחקן כזה, חוצפן קצת, ווינר קטן שיבוא ויכנס לעומק ו…

אני חושב שעל רן דדיה צריך לתת את הקרדיט למאמן עמית ברבש, שיש לו את העין המקצועית להביא שחקן שלא שיחק כמה שנים כדורגל. הוא האמין שזה שחקן שיכול לשדרג את הקבוצה. אז עמית הביא שחקן שלא תלו בו יותר מדי תקוות לאור זה שלא שיחק כמה שנים, אבל עמית ידע איך להשתמש בו נכון, הכניס אותו לכושר, והשחקן מניב פירות.

איך הייתה עבורך התחושה בגמר הגביע המחוזי מול חבל מודיעין? אני רואה את הסרטון ובו אתה עומד שם עם חולצה וג'ינס ועל הפנים שלך היה תסכול מסוים, לא מהניצחון אלא סוג של "איזה באסה שלא שיחקתי".

היה משחק ממש מותח ואני זוכר שעמדתי בגדר והיו לי דפיקות לב ולחץ, בעטתי בברזלים ובגדרות. בסוף זה היה ניצחון מתוק, במיוחד בגלל שיחקנו  נגד מודיעין והיריבות משנה שעברה.

תספר לי קצת – קודם כל, בן כמה אתה?

אני בן 36.

אתה יליד ירושלים?

יליד ירושלים.

התחלת לשחק כדורגל בגיל 10. ספר קצת על הבית, כמה אחים ואחיות?

אנחנו חמישה אחים ואחיות, אני הבן הבכור.

התחלת לשחק כדורגל, בית"ר הייתה הקבוצה שאהדת?

בית"ר ירושלים זו קבוצה שבתור ילד אהבתי וחלמתי לשחק שם ולהגיע איתה כמה שיותר רחוק. היה לי מודל – אלי אוחנה – בכל דבר הייתי מחקה אותו, למרות שהוא חלוץ ואני בלם, אפילו בתספורת. בתור ילד לא השתלבתי בהרכב הראשון, לא הייתי שחקן מוביל. רק בגיל יחסית מבוגר, נערים ג' בערך, פרצתי להרכב וסיימתי באותה שנה כשחקן המצטיין, ומאותה השנה הייתי תמיד שחקן מוביל ומצטיין ואפילו התאמנתי עם הבוגרים.

 

יוסי בימיו כשחקן בנוער של בית"ר ירושלים

מי היה המאמן אז בבוגרים?

בשנת 97-8, אלי כהן היה המאמן. העלו אותי לקבוצה הבוגרת, התאמנתי ושיחקתי משחקי אימון אבל לא יצא לי לשחק משחק רשמי. באותה עונה בית"ר לקחה אליפות ואני סיימתי את גיל הנוער. בקבוצה לא נתנו לי להמשיך, אז חיפשתי את עצמי בקבוצות אחרות.

תמונה יוסי3 כיתוב: יוסי בזמן ששיחק בנוער של בית"ר ירושלים

באילו קבוצות עברת מאז?

התאמנתי בקרית גת ובהפועל ירושלים (בליגה הארצית) ושיחקתי במעלה אדומים, בקעת הירדן וגם בגבעת זאב בתקופה מסוימת.

היית הולך כצופה למשחקים של בית"ר?

כן, אני זוכר שהלכתי אפילו לכמה משחקים בימק"א.

חוץ מאוחנה היה עוד מישהו שאהבת לצפות בו?

בעיקר אוחנה, הייתי מצטמרר לראות אותו נוגע בכדור.

איך הגעת לנורדיה?

די במקרה. החלטתי שאני פורש מהליגות הנמוכות, לא שיחקתי שלוש שנים ואז חבר הציע לי להגיע ולהתאמן עם הותיקים של בית"ר. חשבתי שזה יכול להיות נחמד, פעם בשבוע, לשמור על כושר – גם בשביל הליגה למקומות עבודה. את קבוצת הותיקים של בית"ר אימנו משה בן ארוש יחד עם סרגיי טרטיאק. התאמנתי איתם חודשיים ובמקביל התחיל המיזם שנקרא נורדיה. משה וסרגיי לא הכירו אותי לפני כן והם החליטו שהם רוצים לצרף אותי לנורדיה. אפילו אני לא האמנתי עד כמה מהר אחזור לכושר.

בישיבת חברי העמותה שהייתה בחנוכה, בה נכח גם משה בן ארוש, הופנתה אליו על ידי האוהדים הבקשה שלא לתת לך לפרוש בסוף העונה וזאת מאחר שנפוצו שמועות על הרצון שלך לעשות תואר שני.  משה השיב להם: "תדברו עם יוסי".

מחמיא לי מאוד שהאוהדים מעריכים אותי ורוצים שאמשיך. אני יכול להגיד לך שכבר השנה דחיתי את הלימודים שלי לתואר שני, אבל הזזתי הכל הצדה. מבחינתי הכדורגל תופס עדיפות על לימודים. אני יכול ללמוד גם עוד שנתיים, שלוש, ארבע. אלו השנים האחרונות שלי לשחק כדורגל, אני לא מוכן לוותר על החיבור שלי עם נורדיה, וכל עוד מתאפשר לי, אעשה הכל כדי להיות חלק מהקבוצה, גם אם זה יבוא על חשבוני ועל חשבון הלימודים.

גם השחקנים החדשים בקבוצה מרגישים סוג של זכות לשחק במועדון הזה, או שהם רואים זאת אחרת?

בדרך כלל שחקנים שמגיעים לליגה ג' מגיעים מסיבה מסוימת, כל אחד בחר להגיע מהמניעים שלו. אבל לדעתי אנשים בחרו להגיע לנורדיה השנה בגלל שזו קבוצה מתוקשרת ומסודרת, קבוצה שכבר עשתה משהו בעונה שעברה. שחקנים מעדיפים להגיע לנורדיה ולא לליגות יותר גבוהות, למשל עוז אריאל ואביתר ברוכיאן. הם יכולים להגיע לליגה א' בקלות אבל הם רואים פה הזדמנות.

 

בוא נדבר קצת על דברים שלא קשורים לכדורגל, ראיתי תמונה שלך בפייסבוק שאתה מכין מופלטות, אתה אוהב לבלות במטבח?

האמת שלא, אין קשר ביני לבין המטבח, זה במקרה היה אירוע משפחתי.

מה אתה אוהב לאכול?

אני אוהב לאכול כמעט הכל, אבל יש לי דיסוננס עם אוכל. אני מאוד מקפיד לאכול מסודר ובריא. יש לי "שריטה" שכשאני מתאמן במסגרת קבוצתית אני מקצוען עד הסוף ומקפיד על תזונה נכונה, ודווקא בתקופות שלא הייתי במסגרת פחות שמרתי. אצל רוב האנשים זה דווקא עובד הפוך.

שקלת אי פעם לעבור לאוכל צמחוני? או להסתגל לאורח חיים כזה?

לא. את האמת שאני מאוד מאוד אוהב אוכל באופן כללי, ומאוד אוהב בשר. צר לי על בעלי החיים שנשחטים ומתעללים בהם, אני לא חושב שצריך להתעלל בהם אבל אני לא רואה את עצמי לא אוכל בשר.

אתה מקנא בגילי גור על שני השירים שהוא קיבל?

לא, אני לא מקנא. אני מסתפק ומסופק ביחס של הקהל, בדחיפה ובעידוד שלו. מבחינתי זה מעולה.

אתה מתגעגע למישהו מהשחקנים של שנה שעברה באופן ספציפי?

השחקנים של השנה שעברה היו איתי באש ובמים, עברנו המון ביחד, ברגעים קשים יותר ופחות. יש שלושה שחקנים שחסרים לי באופן אישי: ליאור קן דרור, אמיר שוויקי ויניב כהן. יש גם את אורי קובי. האמת היא שכמעט כל שחקן שהיה בשנה שעברה חסר לי איפה שהוא, אבל בכדורגל מהר מאוד שוכחים ובאים החברים החדשים.

ספר קצת על עמית ברבש.

אני מכיר אותו עוד קודם, מעיריית ירושלים, שנינו עובדים שם. אבל לפני בית"ר נורדיה הכרתי עמית ברבש אחר. פתאום ראיתי צדדים חדשים, של מקצועיות, משמעת ברמה מאוד גבוהה ורצינות. אני חושב שהוא מאמן טוב עם שיטה ודרך והוא טוב לקבוצה. חלק גדול מהשחקנים נמצאים פה בקבוצה בזכותו. אלה גם שחקנים שגדלו איתו, כאלה שתשאל אותם והם יגידו "אם לא עמית לא הייתי מגיע". אנחנו לא מפחדים ממנו או משהו כזה אבל הוא די אסרטיבי, כריזמטי, ואנחנו מכבדים אותו. הוא רציני, משקיע, דואג שהכל יתוקתק. אני מתאר לעצמי שהוא ויתר על עוד שחקנים בשביל שיהיה לנו את מאמן הכושר, ארוחות בסוף האימון, פיזיותרפיסט כשצריך. הוא בא עם דרישות, ואמר אם אין לי את הכלים להצליח אני לא מגיע לפה.ב סך הכל נראה לי שהוא המאמן הנכון בזמן הנכון לקבוצה הזו.

אנחנו נעלה בסוף העונה הזו ליגה?

אני חושב שכן.

יוסל'ה, תודה רבה.

תודה לך, נהניתי מאוד.

 

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי