קביליו, חוץ – טרגדיה בשלוש מערכות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

1

04:58.
זו השעה המדויקת שבה קמתי ביום שישי. איכשהו תמיד בימים מתוחים ולחוצים אני קם הרבה יותר מוקדם ממה שאני צריך. עדיין שוכב במיטה. בורח מהר מאוד לאסקפיזם. הספקתי עוד לתפוס את המשחק של בוסטון נגד הסיקסרס. היה אחלה משחק, אגב.

ומהר מאוד נכנס ל-365 (גילוי נאות: מקום העבודה שלי). מעיף מבט על השעון שסופר לאחור, בחזית העמוד הראשי של המשחק. 11 וחצי שעות. חצי יום מילולית. לך תעביר את כל זה.

כל העונה שידרתי את המשחקים. בסוף, הייתי צריך לשדר גם את המשחק הזה – אחרי מו"מ ארוך (מי זוכר, או רוצה לזכור, כמה בלגן פרטאצ'י היה סביב קיום המשחק ומתי ואם יהיה שידור או לא…). גלגלתי בראש תסריטים. מה שאני עושה תמיד, לפני כל משחק, אבל הפעם גם דמיינתי מה אני אגיד. איך אני אבשר על ניצחון גדול. מה יקרה אם יהיו פנדלים. ומה יקרה אם נפסיד.

ובאמת שהתסריט הכי שחור שדמיינתי היה איזה 1-0 מעצבן כזה. גול בדקה ה-85 ממצב נייח. אולי 2. יפו לא קבוצה שכובשת הרבה, אנחנו לא קבוצה שסופגת הרבה, זה יהיה מעין קרב חפירות.
יצא הרבה יותר כואב.

2

קצת לפני אחת בצהריים פשוט יצאתי. לא יכולתי יותר לטפס על הקירות. לאוהדי נורדיה יש מסורת ארוכת שנים של ישיבה באיזה פאב שכונתי סמוך למגרש, כמה שעות לפני המשחק, כדי להרים אווירה. בד"כ אני לא הולך לזה (לרוב בגלל שאני מגיע עם צוות השידור המסור שאיתי), הפעם ניצלתי את קרבתי ויצאתי מהבית. שלוש שעות וחצי לפני השריקה, לובש חולצת "אין בכוחו של אדם" (כי רציתי לבוא בצהוב, למרות שאת גופיית המשחק שכחתי בבית – טעות נוראית שבוודאי עלתה לנו בהפסד המסריח הזה), ג'ינס והחוצה. הכניסה לשוק התקווה. יושב בסאלוף, מעין מאפיה/פאב ממש בכניסה. פוגש כמה חברים, מספר לכמה עוברים ושבים שרואים אותי עם החולצה והצעיף. מאחלים "בהצלחה" בחביבות. התיישבתי בפנים ואז התנגן ברקע השיר "ריקדי" של ישי לוי. שיר שאנחנו אימצנו, ביציע של נורדיה. הנה משהו שאתם חייבים לדעת עליי: אני לא שר בפומבי. רק בהופעות, כשחשוך ולא רואים אותי. אבל לא במקומות ציבוריים. הפעם זה היה חזק ממני. "לא נפסיקקקקקק / אמרה ההייאאאאאאא / עד יעעעעללללההה הההאאאוווורררר". עצמתי עיניים והעפתי צעיף באוויר. "בית"ר!!!! בית"ר נורדיה!!!! את בתוך הקצב, את בתוך הקסם". הייתי בטראנס. פעם ראשונה שמשהו מהלחץ העצום השתחרר. חותכים למגרש. תכף משחק.

3

עברי לידר כבר שר ש"יותר טוב כלום מכמעט". כשהמשחק נגמר, כל מה שרציתי הוא להיאחז ב2-0 המסריח שדמיינתי בהתחלה. תן לי איזה גול מקרי שלהם, לפחות לצאת גאה. למה היית צריך להבקיע ראשון למה לתת לעצמך את האשליה כשהיית קרוב, כשבעצם היית רחוק כמו שאילת רחוקה?

לא שיחקנו את המשחק הרגיל שלנו בשום צורה. שום מערך לא עבד כמו בשלושת המחזורים האחרונים, ובכל זאת – הגעת. אביתר ברוכיאן סובב כדור של אמן באלכסון לרשת. זה היה אצלך בידיים. ולא יכולת לעשות עם זה כלום.

בקושי ארבע דקות אחרי כבר היית בפיגור. 2-1. אחר כך כבר לא נשאר הרבה מה לעשות. נגמר.

חתמתי את השידור, הכי לא ורבלי שהייתי כל העונה, ופשוט סתמתי. יכולתי להגיד המון, אבל לא היה מה. צעיף אחד ביד, ראש אחד בין הידיים, הסוף הכי כואב שאפשר היה לכתוב לסיפור הזה.

פרולוג

עת סיכומים עוד תגיע. יהיה הרבה מה לסכם. חתיכת מסע עברנו בעונה הראשונה שלנו בליגה א'. כל הפסד  השאיר חתיכה מהלב, כל ניצחון הושג בדם וביזע ובתוספת זמן ארוכה הרבה מדי; כל שער קרע את הגרון וכל ספיגת שער הותירה אותך שבור לב. ככה זה נורדיה. ככה זה בית"ר. הכי רגשי שיש, הכי עמוק שיש, הכי מטורף שיש, הכי שמח שיש והכי עצוב שיש.

כמה זה נורמלי, ככה זה משוגע.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

תגובה אחת

  1. לאבישי היקר תודה לך על שידורים מרתקים שבוע אחר שבוע חויה מדהימה שידור מקצועי נקי ורהוט הלך וצבר לו עוד ועוד צופים שנהנו מאוד תמיד יש סיום לפעמים יש רגעים עצובים כמו ביום שישי שבו ישבת אחרי השידור עם כאב גדול יכול להבטיח לך עם ניהול ואוהדים כמו שלנו הדרך למעלה סלולה ויבואו ימים שמחים ושוב תודה לכולם על עונה ענקית ?????????

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *