שעתם היפה / אבישי סלע מסכם את המשחק מול הכח

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

בסוף, לתחושה הזאת התגעגעתי. לשעות האלה שבהן אתה עוצם את העיניים ומחייך. מכור לקסם המתוק של הניצחון. הכל בחיים נצבע בטיפה יותר ורוד. מה שטוב נהדר, מה שבינוני בסדר, מה שרע יעבור. והכל עם מין חיוך אידיוטי של "הכל יסתדר". כן, זה היה סוף שבוע מוצלח.

כמובן שנפשו של אוהד מיוסרת תמיד תהא, ומיד לאחר שסוף השבוע נגמר מיד תוקפות המחשבות גלים גליםעל המשך העונה ועל בקעת הירדן שכבר בדרך, ובכל זאתבשביל מה בחרנו לאהוב כדורגל אם לא בשביל להתרפק על רגעים כאלה? על אתגר גדול, שנראה בלתי עביר בהתחלה, שנורדיה עומדת בו בדרך היפה ביותר האפשרית?

וזה היה אתגר עצום. בית"ר נורדיה היא עוד קבוצה שמחפשת את דרכה. סך הכל מחזור שני. עדיין ללא שורה של עוגנים שאמורים להוביל אותה בלב יםללא היילה, ללא עמרם (שניהם אמנם שותפו, אבל כמחליפים), ללא עאטף אבובילאל. ומולה מי שנחשבת לפייבוריטית הגדולה לעלות ליגה בתום העונה (ושלא תטעוהיא עדיין כזו, גם אחרי 1 מ-6). ובכל זאת, היא ניצלה את משחק החוץ, ואת עמדת האנדרדוג (עמדה שלא כל כך מוכרת לנורדיה; בשלוש השנים האחרונות היא היתה פייבוריטית ב-95% מהמשחקים שאליהם התייצבה) – כדי לעשות את זה בסטייל: ספגה את ההתקפות הרמת גניות בעזרת הגנה מצוינת, תקפה מעט ולאט, עד שהגיע הרגע שבו הלחץ הסגול  גברואז נכנס עמרם, ואז נכנס היילה, ואז הגיע גם שער הניצחון. ואחריועוד עשרים דקות אפופות מתח של הגנה בלתי מתפשרת שהובילה לניצחון מתוק.

(צילום: ינון פוקס)

דובר רבות על אביתר ברוכיאן, אבל לי בא לציין גם את אורן כהןשערך הופעת בכורה יפה עד שנפגע, ואת יונתן זדה שממשיך להרשים, וגם את ירין הללשלמרות שעדיין לא מצא את הרשת, מפגין יכולות התקפיות יפות ולא מפסיק לתרום.

אשרי אוהד מפחד תמיד, וכאן בא האוהד המפוחד שבפנים ואומר "מה החגיגה הזאת לכם?" – רק מחזור שני. וזה כמובן נכון. זו רק ההתחלה, עוד הרבה התפתחויות תהיינה בליגה המשוגעת הזאת, ליגה שבה כולם שווים לכולם, ו(כמעט) כולם גם מנצחים את כולם. אבל אם יש משהו שהמשחק הזה שידר, הוא שנורדיה 2017/18 מוכנה למערכה קשה. בליגה חדשה, מול לא מעט יריבות טובות ובוודאי מנוסות יותר, קבוצת שחקנים מוכשרת שבאה לעשות בלגן.

ישבתי שם בעמדת השידור, לאחר שהמשחק הסתיים, ורגע לפני שהחזרנו את השידור למארק צוקרברג, סיימתי עם השורה הרגילה – "סוף שבוע טוב, שבת שלום, יאללה בית"ר". הפעם לקחתי נשימה עמוקה לפני ה"יאללה ביתר". הלב שלי דפק. עצמתי עיניים ויריתי את זה. זו לא היתה סתם קריאה, זו היתה הצהרת אהבה. הודיה עמוקה מכל עומקי הלב, לבחורים על הדשא ולקהל, שצבעו את סוף השבוע בצהוב בוהק, בורוד מטאלי, בסבבה אחד גדול.

שיר אחד שכתב יהודה עמיחי, ויוני רכטר הלחין באלבום החדש שלו, מסתובב לי לא מעט בראש לאחרונה. בתוכו מככבת השורה "לעשות אהבה במלחמה, ומלחמה באהבה". וחשבתי על זה שבין האהבה למלחמה, נמצא הכדורגל. יש בו הרי מעט משניהם. הוא המינון הנכון בין האהבה למלחמה, שני הדברים שנתפסים ככל כך מנוגדים. ואולי זו הסיבה שהתמלאתי אנרגיות. אולי זו הסיבה שבה התאהבתי מחדש, ולא רציתי שהיא תעזוב אי פעם.

נורדיה שלי, הקבוצה שלי, עשתה מלחמה באהבה.
מה צריך יותר?

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *