סליחה שהברזנו: פרויקט מיוחד ליום כיפור, חלק ב'

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

סך הכל אנחנו אוהדים טובים, משקיעים את מיטב זמננו בקבוצה, מגיעים לכמה שיותר משחקים, כותבים, מצלמים, מעצבים, מתפעלים, מעודדים, ובאמת שמשתדלים לעשות את המקסימום כדי שהעסק כאן יתרומם ויצליח.
אבל אנחנו ביום כיפור, וצריך לבקש סליחה על משהו נכון? אז כן, אנחנו לא מושלמים, ולרגל יום כיפור כמה אוהדים רוצים להתנצל על משחק שהם, מה לעשות, הבריזו ממנו. מקווים שמישהו יסלח לנו.

אביב שרפשטיין מבריז ממשחקי נפל לטובת אינדינגב

בפעם הראשונה זה עוד היה ממש בוסר. משחק שני של בית״ר נורדיה, קניתי כרטיס כבר המון זמן לפני. מי בכלל הבין איזה בלאגן בבטן יהיה לי. אבל קניתי מזמן. ובלי קשר למזמן. וואלה אוהב את הסופ״ש הזה. זה לא סתם איזה אוהל ברוטשילד, זה משהו באוסול. באמת. אוסול.
הייתה אז איזה קבוצת וואטסאפ. משהו בתולי. בתולי למות בהתחשב בהיום. לא משנה. נסעתי. הייתה איזה פינה במדבר הזה שמצאתי את עצמי עם הטלפון. רואה שאין איזה קססטרופה. מרגיש רגוע. הולך לשתות או לעשן או ללדת או משהו שקשור למוזיקה ומדבר.
הרגשתי כאילו השארתי את המנצח בלי מקל. ואז עוד לא ידעתי כמה רע אורי מתופף. מצד שני, לא יודע כמה בכלל ידעתי עליו.
אסון רחובות.

גם שנה אחרי זה זה חסר על עצמו עם גדרה. אז לא ידעתי כמה אורי יכול להתעצבן.
אסון גדרה.

שני אינדנגב.
שני אסונים. כן, אסונים.
ככה זה נקרא.
יום אסוני, הוא יום ששוני, למה? כי מאז הומצאה קללת האינדינגב. כולה שנתיים קיים וכבר יש קללה. ששון.
סליחה על האינדינגב

ובמקרה או שלא לשני ההפסדים האלה אין תיעוד

אתגר שפיבק הבריז גם הוא מדרמת הגביע מול קרית עקרון

הימים הם ימי תחילת העונה השנייה בליגה ג'. אחרי קמפיין מימון המונים מוצלח שאפילו זכיתי לקחת בו חלק הבטחתי לעצמי שהשנה אגיע ליותר משחקים.
אני מכין את עצמי למשחק מול קרית עקרון המקומית ובינתיים מקבל הזמנה מחבר, יותר כמו אח, לבוא איתו להפלגת בכורה אחרי שהוא קיבל רישיון סקיפר (אני חושב שקוראים לזה ככה).
נורדיה זה חשוב, אני חושב לעצמי, אבל לפרגן לאח יקר בהפלגת בכורה לבד זה יותר. עולים להפלגה ואני מוצא את עצמי קצת עם החברים, קצת מנסה לא לתפוס איזה מחלת ים ולהחזיר את כולם לרציף וכל זה שאני מחפש נקודות עם קליטה באמצע הים כדי להתעדכן בתוצאה ב"עדכונורדיה" בוואטסאפ.
1 לעקרון. אני מסנן לעצמי קללה ואומר לעצמי שטוב שוויתרתי על ההפלגה.
2 לעקרון. אני מתחיל ליהנות מההפלגה. זה נהיה נחמד כל העניין הזה שבו אני לא רואה את הביזיון.
2-1. נחמד. אבל אני עדיין בהפלגה.
2-2. מת על הנורדיה האלו. אולי היה נחמד לראות את זה בלייב.
3 נורדיה. ואז 4. ואז צרחת "ייייששש" ענקית באמצע הים.
הבטן מתחילה לעבוד ואני לא יודע אם זו מחלת ים או המשחק שלא ראיתי. לפעם הבאה אני לומד לבקש את ההפלגות של שבת. יותר בטוח


חלק מהדרמה מול קרית עקרון

אלית מזא"ה הבריזה מהמשחק הכי שכונתי מול הפועל רמלה במגרש מבט

סוף נובמבר. אחרי שבועיים שגרתי במחלקה פנימית א' בהדסה עין כרם על הכורסא ליד המיטה של אבא, עברתי לגור למשך שבוע בבית של אמא. ביום חמישי בערב אמרתי קדיש, ביום שישי הגיע יציע שלם לנחם אוהדת אבלה.
המשחק היחיד ששיחקנו אי פעם במגרש מבט, בית"ר נורדיה ירושלים נגד עירוני רמלה, סתם קבוצה שלא באמת ספרנו אותה או חששנו מפניה. הכי סתם משחק. אבל לפני המשחק וגם אחריו זרמו לבית של אמא שלי המון חברים בצהוב. חלקם נבוכים, חלקם מעמידים פנים של נון שלנט, אחד שהגיע גם לפני המשחק וגם אחריו, אחד שהרגיש לא נעים שהגיע לשבעה עם חולצת משחק, אחד שאכל את כל השקדים המלוחים, אבל כולם כולם כולם מתוקים להפליא, באמת משתתפים בצער, לא מזהים אותי בלי חיוך על הפרצוף. ישבו, פטפטו, נשנשו, והלכו למשחק. הכי סתם משחק, כולה רמלה ועוד במבט, אבל רציתי להיות שם. ממש ממש ממש רציתי. להיבלע לכמה שעות בתוך ענן צהוב מזמר ואוהב. זה לא היה המשחק היחיד של נורדיה שפספסתי, אבל זה היה הפספוס הכי כואב, הכי עצוב.

***חצי הנחמה הייתה שלפי דיווחים שקיבלתי העידוד היה על הפנים.


השמינייה מול הפועל רמלה כולל הגול הנדיר של רן דדיה מהקרן

רונן שווידלר הבריז ממשחק החוץ מול מבשרת ציון כדי לארגן לנו רגע קאלט בלתי נשכח

#סליחה_שהברזתי ב-8.1.16 מהמחזור ה-11 מול מבשרת ציון בחוץ, כש-50 בלו חוליגנס מאיימים על זה שלראשונה לא נהייה הרוב או הקהל הכי דומיננטי במגרש, ובטבלה היינו נקודה אחרי גדרה. דווקא באותו יום די חשוב, פשוט לא התעוררתי. מקווה שתבינו, שלאוהדי בית"ר מחוץ לירושלים, ללוות את הקבוצה באש ובמים זה קצת מאתגר: בליגה ג' אמנם משחקים לפני כניסת השבת ויש תחבורה ציבורית ישירה, אבל השעות, אוי השעות… משחקים שמתחילים בירושלים ב-12:30, דורשים לצאת מהבית ברחובות ב- 10.
דווקא באותו יום שישי זה היה גדול עליי, ורק ב-12:00 הקצתי, ונחרדתי לקרוא בעדכונורדיה שרק 5 אוהדים הגיעו אל מול 50 חוליגנים כחולים שהבריזו מהשיעור. בוש ונכלם שזו הסיבה שפספסתי משחק, פתחתי את המחשב והעברתי למאיר פלוס לייב לראות את נורדיה שלנו עולה ל2-0 מול מבשרת, וגם בגזרת הקהל, אוהדינו התחילו לטפטף לתוך הערפל האפרורי של מבשרת ציון, אבל אני לבי במזרח ואנוכי בלב השפלה.
לב השפלה? זה בדיוק איפה שנערכים שאר המשחקים בליגה שלנו! נזכרתי לפתע במחצית. ארזתי סוודר, מחשב נייד עם שידור של מאיר פלוס לייב, ופלאפון עם עדכונורדיה, ונסעתי בספונטניות ל"יציע" הבלתי נשכח של מצליח, שבחורף הופך כולו לעיסת בוץ, שם החל ב-13:30 משחקה של הפועל גדרה נגד הפועל מצליח.
על מה שקרה מהרגע שהגעתי, נכתב אפילו במגזין בלייזר: הגעתי למצליח לקראת סוף המחצית הראשונה. 5 בני מושב עם נרגילה שישבו על הבטונדה היחידה באיזור היציע, וקוון משועמם הופתעו לראות אותי מגיח. בטיכוס עצה עם הבמאי זוכה פרס האוסקר העתידי לתיעוד ספורט, מאיר סיקרון, החלטתי להרים עמדת שידור רדיופוני מאולתרת מהגדר של מצליח. בינתיים התחלתי מהר ללמוד דרך האתר של ההתאחדות, דרך בני המושב ששהו במקום ודרך השחקנים עצמם שנענו לשאלותיי איך קוראים לכל אחד מהם, למדתי מהר מאוד את שמותיהם של השחקנים לפי מספרים, והתחלתי לשדר את המשחק.
את התיאור של שקרה בדקה ה-81 כבר כל אוהד של נורדיה מכיר בעל פה: גיא צדיק, אלי טימסיט וכמובן שיקו נונה עושים 1:0 היסטרי למצליח. אחר כך הגיעו 16 דקות שנמשכו 16 שנים שבסופן השופט שרק לסיום, התוצאה נשמרה על כנה ובית"ר נורדיה ירושלים עולה לראשונה בהיסטוריה למקום הראשון.
אז #סליחה_שהברזתי מהמאבק החשוב מול הבלו חוליגנס, וסליחה שאני הייתי שם, ברגע ששיקו נונה שם את הכדור ברשת של רמי קרא, והפכתי בעיטה פשוטה מ-10 מ' בלי שמירה שהגיעה מאיבוד כדור, לשער העשור.


המפגש מול מבשרת ציון והבלו חוליגנס

חבר הועד המנהל ודובר הקבוצה נועם ביטון הבריז ממשחק העונה מול הפועל גדרה

פעם בשנה, בתחילת פברואר, אנחנו באילת. אשתי השאקלית מרימה את פסטיבל אילת למוסיקה קאמרית וכל המשפחה מתייצבת איתה בעיר השמש הנצחית. למרבה הטרגדיה, הפסטיבל של 2016 נפל על משחק העונה. גדרה בטדי, שאנדור והאמר בטקס מחצית, ערוץ הספורט ו-2,300 איש ביציע – ואני בטן-גב.
בשלב מסוים שקלתי לעשות מעשה: טיסה מאילת לא כזה דבר יקר, אני יכול לסיים ארוחת בוקר בנחת, לטבול את הבנות בבריכה באופן ייצוגי, לקפוץ לשדה, לעלות על מטוס, לתפוס טרמפ עם אוהד תל אביבי – ובסוף המשחק לחזור בזמן לארוחת אחה"צ בבריכה. ביררתי, מבחינת מחיר זה יצא כאילו קניתי עוד חברות בעמותה. באמת לא בשמים.
כמובן שעל זה הייתי צריך להוסיף עלויות נלוות – משהו לאכול בשדה דב, חדר נוסף במלון באילת (שום סיכוי שהייתי מורשה כניסה לחדר המשפחתי שלנו), פסיכולוג לבנות ואולי גם עורך דין טוב לענייני משפחה, כדי לוודא שיום יבוא ואוכל להרשות לעצמי לחדש חברות.
אז הסתפקתי במאיר פלוס לייב. אמיל באדר נתן אחלה פרשנות, עמנואל שלמון היה רהוט כהרגלו. במחצית השנייה התמונה התייצבה ואפילו הצלחתי את חן מנצורי מצדיק את המשכורת השנתית שלו בבעיטה אחת מדויקת (או שמא זו היתה הגבהה שהלכה לרשת? מה זה כבר משנה עכשיו).
כשירדנו אחר כך לבריכה הילדה של החברים הסתכלה עליי ואמרה לי: אתה יודע, אבא שלי אף פעם לא שמח ככה.


הניצחון במשחק העונה שהבטיח עליה לליגה ב'

אלדן וקנין חיכה פגרה שלמה כדי להבריז מאימון הפתיחה

ארבעה ימים לפני אימון הפתיחה אני עובר עם הבוס הקודם על הלו"ז ומגלה נסיעה עם לקוחות לטבריה שנופלת על האימון. כל השכנועים וההצעות המגונות לא עזרו ומצאתי את עצמי ביום שני אחר הצהריים על כביש 6 לצפון, מקלל את הבוס ובעיקר את עצמי. אני מגיע לטבריה ונכנס עם הלקוחות למסעדה יוקרתית. תוך כדי שמחכים לאוכל אני תקוע בנייד, מחכה למנה הרבה יותר חשובה. איך שנוחת הסטייק על הצלחת שלי, מתחילות לזרום התמונות ואחריהן הסרטונים. לועס ובוכה, לועס ומקלל.

דוד אוזן הבריז ממשחק הגביע ההיסטרי מול מכבי קרית מלאכי

את כמות המשחקים של בית"ר נורדיה ירושלים שהפסדתי אפשר עדיין לספור על יד אחת, משחק אחד בעונה הראשונה, שלושה בשניה, ואחד העונה ועליו אספר.
בשונה משאר המשחקים אותם הפסדתי בעיקר עקב ביקורים בחו"ל, את המשחק האחרון הפסדתי בגלל עבודה. וכך בזמן ששחקנינו האמיצים עלו אל משטח הדשא הסינטטי של המגרש במישור אדומים למשחק חצי הגמר של גביע המחוז נגד קריית מלאכי, מצאתי את עצמי בעיר הקודש צפת.
כבר בשעת הזריחה של אותו בוקר, במונית צפונה, בחר הנהג לנסוע דרך כביש הבקעה. המפגש הבלתי נמנע עם אזור התעשיה המאובק של מישור אדומים גרר איתו אנחה עמוקה מעמקי ליבי, הר נבו באמת לא רחוק משם, ואני הרגשתי קצת כמו משה הצופה אל הארץ המובטחת, הרצל הנהג התעניין וקיבל הסבר שגרר דו שיח ארוך בשבח ההתאחדות לכדורגל והמזכיר שעומד בראשה, בסיומו הגענו לצפת כשלמרות השעה המתח מתחיל לתת את אותותיו.
בכל מקרה הזמן זז מהר, אוויר ההרים הצלול של בירת הגליל לא ניחם אותי. אמנם צפת מזוהה עם משוררים כמו ישראל נג'ארה או ר' אלעזר אזכרי, אבל אני כמו יהודה הלוי – ליבי בדרום מזרח ואנוכי בקצה צפון מערב…
כך או כך, המשחק מתחיל, בתוך כמה דקות אני מתחבר לערוץ מאיר פלוס לייב והשידור זורם, עקב תקלה כלשהי בקושי אפשר לשמוע את עמנואל – שדר המחץ שלנו, עמנואל הוא אנציקלופדיה של ידע ורהיטות השמועה מספרת שהוא מכיר בשמותיהם את בני דודיו של אגבבה הרמלאי – אבל חזירים לא נהיה, יש תמונה, והיא חדה ונהדרת, לא נשאר אלא להתמכר לשידור.
סיימנו בצפת, גם הרצל מגיע ומחכה עם המונית. המחצית מאחורינו, ועד שהשניה נפתחת אני מספיק לגנוב עוד קפה קטן וממשיך עם הראש בתוך המסך ישר אל המושב שליד הנהג. מלאכי תוקפים ובסוף משיגים את השער שלהם, אבל אדם מזרחי נכנס ומשווה מיד, הרצל מחליט לנסוע מהבקעה גם בחזור, כביש 6 סופר פקוק, ואני לידו. הארכה. אדם מזרחי כובש!!! לא יאומן, הוא נראה בשידור כאילו סובל ממתיחה! אנחנו דוהרים במורדות הסלעיים של כביש 89, הוא הוא 'הכביש המתפתל בין עכו לצפת' רק בכיוון ההפוך, ואני שם אוזניות ומגביר למקסימום כדי לשמוע משהו מעמנואל.
כשאנחנו לקראת הפניה ימינה לכביש 90 משהו משתבש, הרצל לא בטוח אם צריך להמשיך ישר או שאולי לעקוף דרך כביש צדדי, וכאילו כדי להגביר את חוסר האונים פנדל מפוקפק לקריית מלאכי. 2-2.
מצאנו את הנתיב בסוף, אנחנו דוהרים דרומה על כביש 90, 'כמה כמה?' שואל הרצל 'שלא יהיו פנדלים זה התקף לב'…
אבל 500 מטר מצומת עמיעד זה מתחיל. על אגף ימין, ממש 4-5 מטר מהיציע (ומהמצלמה) מתחילה ההתמסרות, הכל בנגיעה ובדיוק פנטסטי, אסף לוי וציון זקן ואז דרעי ומזרחי הפצוע, בום טראח והנה הכדור קדימה שוב לאסף לוי שמגביה אל הרחבה, ועמנואל נשמע פתאום ברור מאוד כשהוא שואג 'האם זה השער השלישי של נורדיה?! כןןןןןןן!!!! עדיקאאאא!!' ואני צורח 'יששש!!' ענק ואנחנו בדיוק לוקחים שמאלה בצומת עמיעד לתוך כביש 85 (הרמזור היה ירוק, מה נראה לכם שהיה הרמזור ברגע מושלם כזה?!) ואני מסמן לעצמי את צומת עמיעד.
מעכשיו, לראשונה בחיי יש לי מקום לברך בו בשם ומלכות:
ברוך שעשה לי נס במקום הזה.


מזל שלא היו פנדלים, הניצחון הדרמטי על קרית מלאכי

עמנואל שלמון הבריז מעונה שלמה

המשחק שפספסתי היה רווי אירועים: הוא כלל 2,340 דקות (בלי תוספת זמן), 19 ניצחונות (וגם מעט תיקו והפסדים) ו-103 שערי זכות (וגם מעט שערי חובה).
כן, פספסתי את העונה הראשונה של בית"ר נורדיה. הייתי חבר עמותה, שלא לומר בעל הבית הכל יכול, אבל לא הייתי מעורב. בכלל. במקום להגיע למשחקים, העדפתי להעביר את ימי שישי שלי בדברים חשובים אחרים כמו אה… ו… אה, רגע, היה לי גם את ה… של ה… בעצם לא. סתם חוסר התעניינות.
אבל אז הגיע המשחק הרשמי הראשון של עונת 2015/16, נגד גדרה בגביע. הגעתי לקולוסיאום של קריית עקרון אגב לחץ פיזי לא מאוד מתון, והתאהבתי. מאז אחוז ההגעה שלי למשחקים רשמיים עומד על 93.3333333%. אפשר להמשיך עד אין סוף עם ה-3 בצד של חלק השבר במספר. ואפשר גם פשוט לשאול אותי: "איפה היית בעונת 2014/15, יא בוגד?".
אז סליחה.

10440963_10154669735125640_2322329186325662704_n

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *