סליחה שהברזנו: פרויקט מיוחד ליום כיפור, חלק א'

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

סך הכל אנחנו אוהדים טובים, משקיעים את מיטב זמננו בקבוצה, מגיעים לכמה שיותר משחקים, כותבים, מצלמים, מעצבים, מתפעלים, מעודדים, ובאמת שמשתדלים לעשות את המקסימום כדי שהעסק כאן יתרומם ויצליח.
אבל אנחנו ביום כיפור, וצריך לבקש סליחה על משהו נכון? אז כן, אנחנו לא מושלמים, ולרגל יום כיפור כמה אוהדים רוצים להתנצל על משחק שהם, מה לעשות, הבריזו ממנו. מקווים שמישהו יסלח לנו.

מוטי מנדלוביץ' הבריז מהמשחק ההיסטורי הראשון של בית"ר נורדיה מול קרית עקרון

"לא ככה דמיינתי את זה". זה כל מה שעבר לי בראש בזמן שאני יושב על רצפת השירותים ליד האסלה, הטלפון שלי צמוד לאוזן ואני רק מחכה שרז זהבי יעביר את השידור למשחק שלנו, או לפחות שדוד אוזן סוף סוף יענה לאחד ממאות הוואטסאפים ששלחתי לו בנוסח עדות "כמה כמה".
וזה באמת לא היה אמור להיות ככה. אני מכולם? אני, שישבתי שם בישיבות הועד הראשונות כשעוד אף אחד לא האמין שיש סיכוי אמיתי שתהיה קבוצה? אני, שהייתי בפגישת הועד הראשונה עם ספונסר אי פעם? אני מפספס את המשחק הראשון בהסטוריה של בית"ר נורדיה ירושלים?
כן.
רק כמה שבועות לפני כן נחתה הבשורה – "נוסעים לאילת", היא אמרה. התאריכים צלצלו לי מוכר ובדיקה מהירה שלהם איששה את החששות. בהתחלה עוד ניסיתי לשנות את רוע הגזירה: "התינוקת", אמרתי, " היא קטנה מדי לנסיעות האלו". מבטי הבוז שקיבלתי הבהירו לי שסיכויי השכנוע שלי נמוכים להפליא, ולאחר בחינה אובייקיטיבית של הסיכויים למצוא אישה אחרת בהתראה כל כך קצרה החלטתי לוותר על המאבק.
יום שישי הגיע. מיטב נציגי צוות הבידור של המג'יק פאלאס מנסים להנעים את זמני בשירת אגדו בבריכה אך לשווא. אני מחזיק את התינוקת ערה עד סמוך לשריקת הפתיחה וכשהיא באפיסת כוחות מוחלטת אני קם ובפסקנות מודיע לאם הגאה שאני לוקח את הילדה לישון צהריים בחדר. באקט של גאווה על הורותי המתקדמת לוחשת לי האם באהבה "אם היא תתעורר בגלל המשחק זה הסוף שלך". הודיתי לה על הפרגון ומיהרתי למעלה.
הילדה כבר ישנה במיטה. החדר לא גדול במיוחד וצריך למצוא מקום לשמוע את "שישי ושערים" בלי להסתכן בהשכמה אלימה. בבושת פנים אני מפנה את פעמי לרצפת השירותים, שם אני כורע לתפילה קצרה לאלוהי הפעוטות הישנים שישמר את הסטטוס קוו, ומיד מצמיד את הטלפון לאוזן. אות שער מגבעת רם מבשר לי שאנחנו בפיגור והילדה מתעוררת מהקללות. אחרי פעולת נטרול מהירה אני מיד שוב כורע על רצפת השירותים.
את הבשורה על שער הנצחון כבר קיבלתי בוואטסאפ. רז זהבי דיווח על השער בערך רבע שעה אחרי שהמשחק נגמר. את הסימן במצח מהכיור מהקפיצה שער הניצחון היה כבר קצת קשה להסביר. אני חושש שהמכה גרמה לי לשכוח איפה זה קרית עקרון.


שער השיוויון של אביתר ברוכיאן, השער הראשון בהיסטוריה של בית"ר נורדיה

שי נובלמן הבריז מהמשחק מול הפועל רמלה בעונה בגבעת רם ופספס עשירייה

החורף של עונת הבכורה היה לא פשוט בכלל. שני הפסדים כואבים מול זוזיאן הוציאה לנו ויניב חולון היתה הוציאו לנו את האוויר. לכן כשהתבשרתי שרעייתי היקרה רכשה לכל המשפחה כרטיסים למופע הבלט ״מפצח האגוזים״ שיתקיים ביום שישי שמחתי מאד לנקות את הראש מעוגמת הנפש. שעת המופע נקבעה ל11:00, סמוך ל12:30 נשמעה שריקת הפתיחה ההזויה בגבעת רם הקפוא, אבל אני נמצא באולם באוניברסיטת תל אביב. היה כל כך יפה, שאפילו את הנייד כיביתי (על מנת לא להציץ). בסיום המופע הנהדר (שגרם לי לתהות בקול רם ״איך אני לא הולך לצפות במופעי בלט לעיתים יותר קרובות?״), שמחתי לשמוע שהקבוצה הסתדרה בלעדי וניצחה 0-10.


תקציר הניצחון 10:0 על עירוני רמלה בנורדיה ארנה

ערן שילה-מרקוס הבריז ממשחק החוץ הכי גדול של העונה הראשונה מול מ.כ יניב חולון

יום שישי. השעה בגוואטמלה 5 לפנות בוקר. אני והאישה יוצאים מההוסטל וממתינים לרכב שאמור לאסוף אותנו לאחד מהאתרים ההיסטוריים המיוחדים והיפים בעולם- העיר העתיקה טיקאל, עיר הבירה הקדומה של האינדיאנים בלב הג'ונגלים.
השעה בישראל 12 בצהריים, באיצטדיון העירוני בחולון עומד להתחיל משחק ההזדמנות האחרונה של בית"ר נורדיה בניסיונה הנואש להדביק את הקבוצה החזקה מחולון ולשמור על הסיכוי לעלות לליגה ב'. אני נוסע ברכב, חושך מסביב, אבל חושב רק על דבר אחד. מבקש מהאישה שתנצל את רגעי הWIFI האחרונים כדי לבדוק מה קורה במשחק, אבל לא רוצה שתגלה לי, היא מסתכלת ומגניבה חיוך קטן. "מה? יש שערים מה קורה?", "אמרת שאתה לא רוצה לדעת עכשיו", "היה שער נכון?" "כן", היא אומרת "באמת?!?! 1:0 לנו? יששש!!! מי כבש? רגע אל תגידי, תני לי לנחש, שוויקי? יניב כהן? אברמסון!!".
אין WIFI, נמצאים באמצע הג'ונגל ומסביב הפירמידות האדירות שנבנו לפני אלפי שנים, ועד היום אף אחד לא יודע איך הצליחו לעשות את זה. מסביב טוקאנים וקופים, אבל אני רק חושב על המשחק. מעביר תסריטים, עושה חישובים בראש, לא מאמין שאנחנו מובילים מול חולון שנתנה בראש לכל הליגה.
חוזרים מהג'ונגל להוסטל, אני רץ לנייד, בודק. נגמר 1:1. מגול בדקה ה-80, לא היו יכולים להחזיק מעמד רק עוד קצת? מתבאס רצח, רואה את השער המדהים של אלעד, לא מאמין שהפסדתי את זה…


השערים מהמשחק ההוא מול חולון

גלעד אימס לא הבריז מאף משחק, אבל לאירוע המשפחות בפגרה הוא לא הגיע

מאז שאני בנורדיה הגעתי לכל המשחקים, כולל הכנה ואימון. רק לאירוע אחד, יום משפחה שארגנו אוהדי נורדיה, לא הצלחתי להגיע.
היה זה שישי מזיע של אמצע אוגוסט. אפילו הפגרה נמסה מהחום. לקחתי את האישה, הילדים ומלא כוונות טובות להעביר אחר צהריים מהנה. אבל למכוניתי היו תוכניות אחרות. מעט אחרי לטרון אני מבחין בנורת אזהרה מהבהבת באדום. כל ניסיונותיי להתעלם ממנה עלו בתוהו. בקסטל המכונית משתעלת ומודיעה שאין מוצע(א) וקרוב לוודאי לא נגיע אפילו עד גשר המייתרים. אין מה לעשות, מתגלגלים בקושי לתחנת דלק קרובה, שמעליה מתנוסס באדום בוהק 'סוו גוד'. חצי שעה מאוחר יותר מגיע גרר ישן, גם הוא אדום, מעמיס את הרכב וכעבור דקה מפליג לכיוון השמש השוקעת באופק אדמדם.
חם לי, אני מזיע, עצבני ורעב. יותר מדי אדום ביום אחד, שאמור היה להיות צהוב ונעים. אז אני לא יודע מה אתכם ומה הסיבות שלכם, אבל מאז יש לי את הסיבות שלי למה אני שונא אדום…

אביתר אזולאי הבריז מהדרמה הענקית מול קרית עקרון בגביע המדינה

על בית"ר נורדיה ירושלים שמעתי לקראת סוף העונה הראשונה, חבר הלך למשחק-שניים והדליק אותי יותר על הקבוצה ולאט לאט התחלתי להיכנס לזה. כשומר שבת שנע ונד בין ת"א לאזור ב"ש, להגיע למשחק היה סוג של פרויקט, אז עקבתי מרחוק אחרי התוצאות ובשלב מאוחר יותר גם אחרי השידורים.
המשחק שהכי זכור לי מתקופת הלימבו הזו, התרחש בשני באוקטובר 2015, משחק הגביע מול עקרון באיפה זה לעזאזל קרית עקרון. יום שישי, אני בדרום אצל ההורים עוזר בהכנות לשבת והופ! הודעה מהחבר עם תמונה של שלט "בית"ר ללאומית, עקרון אוכל שעועית". ממשיך עם סרטון קהל ותגובת "נורדיה אימפריה!!" מצידי.
מבקש ממנו לעדכן בתוצאה, קצת אח"כ הוא מודיע לי 1:0 לעקרון. ואז 2:0 ומחצית (ושנינו עם פרצופים עצובים בוואסטפ). מחצית שנייה והוא מודיע- 2:1, דקה ראשונה למחצית. שקט לרבע שעה ואז 2:2 גול טירוף! אני מתחיל להתרגש ולעוף והוא מודיע לי "3:2!!!!" וכותב "רוחיאן, אברמסון ודדיה" אני מתקן לברוכיאן והוא אומר "משהו כזה". ואז 4:2, 4:3 בדקה ה87 ואני כבר עוזב את החצילים שאני מנקה באותו רגע ומחכה להודעת "נגמר המשחק".
אני כותב לו פורצה נורדיה ויוצא לספר לאבא על המשחק. יש מצב שזו הנקודה שבה הבנתי שנתפסתי בשיגעון. משם הרוב היסטוריה. או לפחות היסטוריה בהתהוות.


קמצוץ מהדרמה מהמשחק מול קרית עקרון

מאיר סיקרון הבריז ממשחק הפתיחה של עונת 2015/2016 מול הפועל מצליח

יום שישי 7:00 בבוקר השעון מצלצל שוב בעצבנות מסרב להירגע, בפורום התרגשות כבר בשיאה עוד ועוד אנשים מציעים טרמפ למשחק, אחרים מתחילים לנתח את הסיכויים או מציעים שיר חדש. אני לובש חולצת משחק, מפזם את "יש קבוצה אחת בירושלים" ופולט קללה. אני לא יכול יותר וגוזר על עצמי תענית: לא מסתכל בפיסבוק, לא קורא בוואטסאפ פשוט מנסה לשכוח מהכל, לא לנאחס, לא להתרגש, פשוט להתעלם. זה לא עוזר. בתשע אני נשבר לרגע מציץ ונפגע בעשר אני כבר שקוע בדיון בפורום. תוך ריצת אמוק לניתוב החדר ישירות לערוץ עשר.
עכשיו כבר עולות תמונות ראשונות של האוהדים שיוצאים לכיוון המגרש. אני מלטף את המנורה שעל החזה ושוב זורק קללה. בזמן שמגיעות התמונות הראשונות מהמגרש אני מרשה לעצמי להדליק סיגרייה. הלב דופק בהתרגשות, אני מנסה להירגע ללא הצלחה. שריקת הפתיחה נשמעת, אני מרפרש כל שנייה, חייב לדעת מה קורה שם, מה התוצאה. המשחק הראשון של העונה, אחרי פגרה כל כך ארוכה ואני בהרצליה פולט עוד קללה.


המשחק ההוא מול הפועל מצליח הסתיים בשמינייה

יובל אייל מחמיץ שערים בגלל הילדים

משחק גביע נגד ביתר גבעת זאב.
1-0 לנו. דניאלה, בתי בת ה 7 מבקשת שאעזור לה לרדת מהטריבונה למטה. אני יורד מדרגה אחת, מפנה את הגב למגרש ומרים אותה. בום! אביתר שם גול מחצי מגרש כשאני עם הגב למגרש.
משחק ליגה נגד מודיעין במעלה אדומים. צופה בשידור במאיר פלוס לייב. דניאלה מבקשת שאבוא לראות ציור שלה. אני קם, ובום! גול של אביתר מעלה אותנו ל 2-0.
בגדול, חצי מהגולים שהקבוצה מבקיעה אני לא רואה כי בדיוק הילדים מבקשים משהו.
חוץ מהגולים של אברמסון. השגחה אלוהית לא מנעה ממני לפספס אף שער של המפציץ הנורדי עד כה.
מתנחם בעובדה שאורי לביא רואה פחות גולים ממני


השער השני של אביתר (וגם הראשון והשלישי) בניצחון על עירוני מודיעין

אבישי סלע הבריז מגמר הגביע הדרמטי מול חבל מודיעין

20 באוקטובר 2015. קשה להאמין שכמעט שנה עברה מאז אותו יום שלישי מוזר. כל הנסיונות שלי לצאת מהעבודה, למשחק שנערך ביום שלישי בצהריים, העלו חרס. אז עושים מה שאפשר.
במקביל עלתה הקבוצה שלי לגמר הגביע שלה. במישור אדומים עם כמה עשרות משוגעים – שעוד יהפכו להיות ברי מזל. אני צמוד לוואטסאפ. קופץ בקיוביקל העלוב שלי כשמושון אלקבץ כובש את ה-0:1, נתקף בהלם ב-1:1,
אבל רגע השיא היה לקראת השעה 17:00. המשחק בהארכה ואני הולך את המטרים הספורים שבין המשרד שלי לתחנת הרכבת ת"א-השלום. לא מסתכל קדימה, גם לא לצדדים. רק לסלולרי. שומע שם על ה-2:1 שלהם. חושב שזה נגמר. כמעט מתנגש בעמוד אבל איכשהו חומק. את ה-2:2 דדיה עשה כשהייתי ברכבת. כל הדרך הביתה לבאר יעקב. לא מפסיק לשאוף אוויר מבלון החמצן. (תודה מאיר סיקרון). ופנדלים. אני יושב על המיטה.
אני שונא פנדלים. לכאורה העובדה שלא ממש ראיתי אותם היתה אמורה להוריד את התקף הלב, אבל איפה? זה הרבה יותר מתוח ולו בגלל ההשהיה המיותרת. דממה מותירה אותך חסר ידיעה. לך תדע מה קורה שם, כשאתה עשרות קילומטרים הרחק. הם מחטיאים, אנחנו מחטיאים ומאז מתחיל רצף בלתי נגמר. עד הסיבוב השביעי. שי נסים כובש לנו. חיים יפרח שלהם בועט…
אמא צועקת משהו מרחוק. רגע, אני צועק לה חזרה. עוד שנייה. צורח כמו שלא צרחתי הרבה זמן. איפשהו איזה לווין ריגול רוסי חשב שמישהו בפרימיטבסקה ישראלסקי התחרפן. הגביע שלנו. הגביע שלנו!
ורק אחרי שאתה נרגע מהחגיגות אתה מבין שפספסת את המשחק הגדול ביותר של הקבוצה שלי בכל הזמנים.
אז סליחה שהברזתי.


שערי המשחק, אחריו הגיעו גם הפנדלים הדרמטיים

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

ספטמבר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *