She's The One

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

"…היא בליבי עכשיו, בתוך ליבי,
כמו הרבה שבילים
כמו הרבה צללים
כמו עשן.
היא רק שלי עכשיו, היא בתוכי,
כנוף הרבה עלים
כמי נהר כחולים,
עכשיו היא כאן…"

כל כך היה קל להיזכר בגרסה המוכרת הרבה יותר, המאוחרת, לשיר הזה שכתבה תרצה אתר – אבל בסיום המשחק נגד שמשון נזכרתי דווקא בגרסה הישנה. לא ברור למה דווקא הוא עלה בחכת זכרוני ברגע שבו כל היציע געש ורעש בשירת "המרוקאים" (אולי הבחירה של כבוד הנשיא ריבלין…), אבל פתאום נזכרתי בטקסט, כשהיא עמדה שם במלוא יופיה. כשלפתע כל העצב והכעס והתסכול של כ"כ הרבה שנים התחלף באהבה שהולידה גן פורח. ראיתי את משה בן-ארוש, אגדה בית"רית, מחבק את אורי לביא – האוהד עם האנרגיות הבלתי נגמרות. ראיתי את אמיר שוויקי, כדורגלן ערבי שנדחה מ"ההם" רק בגלל שהיה ערבי, מחבק אוהדים והופך לשחקן הכי אהוב שלהם. ודומע קצת אחרי השער שכבש. ראיתי ילדים שמשחקים בכדור בחולצות צהובות, ראיתי שערים שמובקעים בנגיעה, ראיתי סמלי עבר זוכות לכבוד אמיתי. ראיתי חלום מתגשם.
כן, היא שלי עכשיו. לחלוטין. לא קבוצה שאני בעל מניה שלה, לא קבוצה שאני אוהב יותר מאחרות. קבוצה שלי. היא הקבוצה שאני הכי אוהב בעולם. היא הקבוצה היחידה שאני יכול להרגיש אליה שייך באמת. לא אולי, לא בערך, לא כמעט. זה זה. She's The One.

ובכלל לא האמנתי שיש "אחת" כזו בעולם. אני מהעידן הפוסט-רומנטי, אתם יודעים. זה שכבר קונה את חמי רודנר ששר ש"אין אהבת אמת", ושברומנטיקה האמיתית כבר לא מוצא מישהי המון זמן. אבל היא? היא שינתה את הכל. הפכה את כל מה שהכרתי על היחסים שבין אדם לקבוצה שלו, היא שבשבילה אני רוצה לתת בלי לרצות לקחת, ולא מתוך הרגל. ללבוש את החולצה כל פעם מחדש ולהתרגש כמו בפעם הראשונה. להיות מאושר באמת. לא קורה בחיים שלי כבר.
אז לא עלינו. אז מה? אז נעלה בשנה הבאה. המסע שלנו לא התחיל בעונה הזאת וגם לא ייגמר שם. היינו צריכים ללמוד שנה אחת, להתעצם, לצבור קהל ומכאן אפשר רק לעלות, כידוע. ואנחנו נגיע לשם. לא משנה כמה הדרך תהיה ארוכה ומעצבנת ומלאת תסכולים. גאולה עוד תגיע, כמו שכתבו גדולים ממני. ואני? רק רוצה שוב לחזור ליציע. לעודד את השחקנים שלי, להיות עם החברים שלי, לשיר את השיר שכתבנו ביחד והלחנו ביחד, בטוב וברע. זה מה שכדורגל אמור להיות, לא?
ליגה ג' היא ליגה בעייתית ומעצבנת ומבאסת, אבל היא גם מקלפת את הכדורגל מקליפותיו החומריות: מורידה ממנו את הכסף והקלישאות, את הפרשנויות והטרחנויות, את הגליצ'ים והדוגמניות – ומשאירה ממנו את הבסיס: אנשים שאוהבים כדורגל שמשחקים ביחד בשישי בצהריים. ומהאנרגיה הזאת גם אנחנו הגענו ושרנו. ומהאנרגיה הזאת כל בית"ר נורדיה קמה. וכשהבטתי על השחקנים והאוהדים שרים ביחד, באותו יציע, הכל צף.
הכעס והתסכול והפחד של פעם, שהתחלפו באהבה של היום. הרגעים המאושרים והעצובים שהיו במסע הזה, שאנחנו בקושי בקילומטר הראשון שלו. הצחוק שצחקנו והדמעות שבכינו, ואיך הכל התערבב למעין מנגינה אחת יפה. הטוב והרע התמזגו לתוך מיקס, שפרח בצהוב מתחת לשמי ירושלים הבהירים. ופתאום היה ברור – זאת בית"ר שחלמתי עליה. זה החלום שהתגשם. הפעם בחיים.

סוף המשחק. השערים כבר מזמן נעקרו ממקומם. נזכר שאחרי המשחק האחרון שראיתי בטדי, אי שם בחודשים החשוכים ההם של 2013, רציתי להפסיק לאהוב כדורגל. לזרוק את הצעיף, להתעלם, לברוח, לתת ללב לקפוא ולהתרוקן. לברוח להרים מושלגים ולהתבודד. כי לא היה בכדורגל הזה כלום מלבד שנאה, וציניות, ואלימות ואימה.
ופתאום להיזכר שכדורגל יכול להיות גם כיף. הוא יכול לאחד אנשים, ולא רק להפריד ביניהם. הוא יכול להיות בריחה ממציאות קשה ולא בריחה אל מציאות קשה. הוא יכול לגרום לך לשיר ולקפוץ ולהניף ידיים ואגרופים ולשאוג עד שהקול שלך ייגמר ולחבק זרים מוחלטים ולרצות לעלות על הגג הכי גבוה ולצעוק "תודה!". שכדורגל יכול לייצג את הטוב שיש בבני אדם, ולא רק את הרע.
וזה אולי נאיבי (מילה שאף פעם לא ראיתי כעלבון), אבל אני מאמין שהטוב ינצח. שבסופו של דבר אם מספיק אנשים מוכנים להתחייב ולעשות כל מה שהם יכולים בשביל האהבה שלהם, שום דבר לא יכול לעצור אותם.

להתראות בטדי.

I Was Here, She Was Me
We Were One, We Were Free
And If there's Somebody
Calling Me On
She's The One.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

מרץ 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

תגובה אחת

  1. הרגשות שעוטפים את נורדיה סוחפים, אבל לא צריך לעוות בשמן עובדות.
    1. גם בליגה ג' לכסף יש תפקיד מכריע. הוא ההבדל בין אביתר ברוכיאן ואלעד אברמסון, לאיזה ברוך וולדמן ושי טליאס (מהשחקנים ה"טובים" שיש לדרג התחתית להציע), או בין מוסא בן חיים וערן חדד. זה לא אומר שהכל חומרי וקר. גייסנו את הכסף בצורה הכי ראויה לקהילה – על ידי מניות חבר, על ידי מכירת המון כרטיסים בסכום סמלי, על ידי מכירת מרצ'נדייז ובזכות השקעה של זמן ואנרגיה של אוהדים, כמו מ.פ. וי.צ.

    2. אמיר שוויקי לא סולק ממחלקת הנוער של בית"ר ירושלים כי הוא ערבי, אלא כי לא היה ברמה מספיק גבוהה דאז ולא היה מקום בסגל.
    מי שקיבלו את ההחלטה הזו אז להשאיל אותו למעלה אדומים, המנהל של מחלקת הנוער ומאמן קבוצת הנוער – הם משה בן ארוש וסרגיי טרטיאק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *