יש מי שאוהב

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

"…כמו נצנוציו של אור כוכב

דמעותיי בעינייך נקוות

כמו שאת, אין סוף מרחב

תשובה לכל השאלות…"

 

"אם אני לא נהנה מזה, אז למה?" אמרתי לו כשהוא שאל אותי למה אני כבר לא מתחבר לביתרטביב (הידועה בכינוייה בהתאחדות "ביתר ירושלים"). אם אנחנו לא באים בשמחה ובכיף, מתוך ידיעה שזה שלנו, למה אנחנו בכלל בעסק הזה? למה אנחנו אוהבים כדורגל אם לא כמילה נרדפת לשמחה? זאת השאלה ששאלתי את עצמי הרבה בלילות הקשים והמרים שהיו לי עם הקבוצה לאורך השנים. בעיקר בתקופה השחורה ביותר, זו שהיתה רק לפני שנתיים. למה?

 

ונדמה לי שרק לאחרונה, באביב הזה שנפל על כולנו באמצע החורף, מצאתי את התשובה האמיתית לשאלה ההיא. נורדיה היתה מה שחיפשתי כל השנים, האמת הזאת שהסתתרה מאחורי הקרייריזם, מאחורי ה"להשיג-עוד-תואר". זה לא שהיה שמח כשכולם שמחו. מי לא שמח כשהקבוצה שלו לוקחת אליפות (או גביע, או שניהם). אבל תמיד מתחת לשמחה היתה איזו שכבה של ריקנות. זה אף פעם לא היה שלם באמת.

 

ויכולים עד מחר ללגלג על הליגה שבה אנחנו משחקים, או על המגרשים המוזרים שאליהם אנחנו נוסעים, אבל דבר אחד יש בהם שאין בשום מגרש מהנוצצים האלה של ליגת העל: שמחה טהורה ואמיתית. כשעוז אריאל, מס' 7 הפלאי של בית"ר נורדיה ירושלים, גלגל את הכדור לרשת (גם אם במשחק שהיה גמור בערך מהדקה ה-50) בדקה התשעים זה יצא ממני. ניצוצות של שמחה עפו ממני, ריחפתי לרגע באוויר מאחורי גדר הברזל של המגרש בטירת שלום. כמו שכתבתי במקום אחר, זה היה "יש" אמיתי. לא מתגרה, לא שונא, לא מצולק. שמחה גדולה בלב.

 

ויש מי שאוהב, אבל יש גם את מי לאהוב: שוער בטוח וגדול כמו מוטי מזרחי, בלם יציב כמו ארטיום טרטיאק, דינמו מוכשר כמו עוז אריאל (שכבש את ליבי), ווינגר אינטנסיבי כמו יניב כהן, סוס פרא כמו אמיר שוויקי, ואביתר ברוכיאן – נצר לשושלת המלמיליאנית שבכל נגיעה בכדור דואג להזכיר לך את זה. ואברמסון החדש שכבר פורע שטרות ראשונים, וגילי גור הפייטר, "שכונתי" במובן הטוב של המילה. מבחינתי הם נמצאים על הרצף ההיסטורי הברור. מבחינתי הם בית"ר ירושלים. שייכים לשושלת שהתחילה ב-1936 ולעולם לא תסתיים.

 

וחבורת האוהדים הנהדרת, שנוסעת לכל מקום ומביאה איתה את מה שכל כך חסר בכדורגל המתועש והמסחרי: חוש הומור משובח, גרוב בלתי נגמר, שירה בלתי פוסקת וחיבור אמיתי למועדון הזה. והנהלה של אוהדים, לא של עסקנים. וזו התקופה שבה, לרגעים מסוימים, פשוט בא לעלות על גג ולצעוק את השמחה. לצעוק את האהבה. לרצות שלעולם לא תעזבי. נורדיה שלי. בית"ר שלי.

 

יודעים מה? כבר לא ממש אכפת לי אם נעלה או לא. כמובן שאני אשמח אם כן, אבל הדבר הטוב והחיובי הזה הוא חשוב יותר בעיניי. הגחלת החיובית הזאת, שמונעת ע"י אהבה ואהבה בלבד, כל עוד תימשך – היא מבורכת והלוואי שתישאר כמה שיותר. ונדמה לי שאם נדאג לשמור עליה, היא גם תתרחב – תביא אליה עוד אוהדים שצמאים לכיף הטהור הזה, שאני גאה להיות חלק ממנו. ואיתם תבוא גם ההצלחה. לאט לאט, אבל בטוח. בסוף, הטובים ינצחו. בכך אין לי ספק.

 

ומעל הכל החדווה חזרה. ההשתוקקות למשחק הבא, לפרק הבא בהיסטוריה הארוכה, לפעם הבאה שהחבורה הצהובה תעלה שוב על הדשא, לשעתיים של אור בחיים שגרתיים. לרגע הזה שבו אפשר לשים בצד את הטעויות, ואת המחזוריות, ואת הכעסים והעצבים, ואת הלחצים והדמעות – ולשעתיים קטנות לחזור להיות ילד. להביט בעיניים פעורות, לצעוק לשופט על כל עבירה, לרקוד כאילו אף אחד לא רואה, להתאהב במוטי וארטיום ועוז ואביתר ואלעד וגילי ואמיר ויניב. בגיבורי העל בתלבושת הצהובה. להתרגש. לשמוח. כמו שהרבה זמן לא שמחנו.

 

יאללה נורדיה.

 

"…אוטובוס עייף 
נוסע לאט 
כבשים עולות מתוך הואדי 
מבעד לחלון פתוח 
חליל רחוק נמזג ברוח 
מעיין זורם נפתח בי 

הלב שקפא הפשיר 
לא חוזר לעיר 
ממשיך לנסוע 

מאחור השארתי עיר מתכת 
מלפני הדרך מתמשכת 
אור זהב בין הערביים 
איזה שיטפון פנימי 
זורם בתוך תוכי 
מתוך הלב אל הלחיים 

הלב שקפא הפשיר"

 

 

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

דצמבר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *