אוחנה ואני: סיפורים אישיים של אוהדי הקבוצה על אלי אוחנה, פרויקט מיוחד

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

ב-11.11, נציין בבית"ר נורדיה ירושלים את יום אוחנה במסגרת משחק גביע המדינה שלנו נגד הפועל כפר שלם. ואנו מתכוננים לחג עם סיפורים אישיים של אוהדינו על אלי אוחנה שלהם.

נפתח, כמובן, עם היו"ר, איציק אלפסי.
אוחנה בדקה ה-86'
בניסיון, נואש משהו, למצוא אצלי איזשהו כשרון נסתר שלחו אותי הורי בילדותי לכל החוגים האפשריים: טניס, כדורסל, שחייה, מקרמה… כל שנה משהו חדש וכל פעם מפח נפש מחודש כשנתגלו, שוב, דלות כשרונותיי.
במסגרת אותם ניסיונות יצא שהתגלגלתי שנה אחת גם לחוג קרמיקה במתנ"ס. כל יום שלישי בחמש וחצי הייתי מפליא ליצור קערות, כדים וכל מיני עצמים בלתי מזוהים. למרות הרצון הטוב של המדריכה הסבלנית מהר מאד הבנתי שבמוזיאון ישראל לא יצטרכו להכין את הגלריה לתערוכות שלי. בהתחלה סתם השתעממתי, אבל בשלב מסויים במהלך השנה כבר מאסתי לגמרי בתחביב האומנותי שנכפה עלי וניסיתי למצוא כל דרך אפשרית להתחמק מהחוויה המעיקה, אך ללא הצלחה.
כך ייצא שהמשכתי להגיע לחוג בחוסר חשק כל יום שלישי מבלי לעשות מכך עניין גדול מדי, ילד מרדן לא הייתי, ממתין בסבלנות שהקיץ יקיץ את הקץ על העניין המעיק.
כל זה עד אותו יום שלישי בתחילת יוני, כבר סמוך ממש לסוף השנה.
באותו אחר הצהריים התמודדו בית"ר ירושלים ומכבי חיפה בגמר גביע המדינה לשנת 1985 באצטדיון רמת גן. הייתי אז ילד בן חמש, כמעט שש, בשלהי גן חובה לקראת כיתה א'. לא ידעתי אז הרבה על כדורגל חוץ מאשר שזה משהו שאבא מאוד אוהב וכבר אז רציתי מאוד להיות כמו אבא. ספק אם ידעתי מראש על המשחק והבנתי את חשיבותו, אבל משהו באווירה בבית באותו אחר צהריים שידר לי את זה טוב מאוד.
אבא הגיע מהעבודה, מיהר לחתוך את האבטיח ולהניח על השולחן בסלון כשבינתיים הצטרף אליו גם דוד רפי. בשעה חמש בדיוק ישבו כולנו מול הטלוויזיה במתח שכבר הדביק אותי והמשחק התחיל.
במשך עשרים הדקות הראשונות ישבתי בשקט ופיללתי בלב שרק הפעם הזאת יוותרו על הרעיון של החוג או ישכחו ממנו ואוכל להמשיך לצפות במשחק.
התבדיתי. בחמש ועשרים בדיוק הגיעה אמא לסלון לאסוף אותי והסיעה אותי למתנ"ס. במשך השעה הארוכה בה נמשך החוג בללתי בעצבנות את החומר האפור מרוב מתח של אי הידיעה מה קורה באותן דקות במשחק.
לאחר מה שנדמתה עלי כשעה הארוכה ביותר בחיי הצעירים הגיעה אמא סוף כל סוף לאסוף אותי. כל מהלך הנסיעה הקצרה מהמתנ"ס חזרה הביתה לא החלפנו מילה ומייד כאשר הגענו לחנייה שמתחת לבניין קפצתי מהאוטו וטסתי למעלה במדרגות לבית.
נכנסתי פנימה, היה שקט ומתוח. "כמה כמה?" פלטתי את המשפט האלמותי שעוד ילווה אותי רבות במהלך חיי. "אפס אפס" הייתה התשובה.
"מה?!" שאלתי בפליאה. "מי מוביל?" ניסיתי שוב. אבא ודוד רפי הפנו אליי את מבטם בספק תמיהה ספק גיחוך – "אפס אפס, אף אחד לא מוביל". "זאת אומרת שלא היו שערים מאז שהלכתי?", שאלתי בתמימות שרק ילד בן חמש יכול לשאול. "כן, אנחנו לא עובדים עליך" וקולו של נסים קיוויתי: "עשר דקות לסיום, אפס אפס כאן ברמת גן" אישר את דבריהם.
לימים הפליאה שלי באותם רגעים נראתה מגוחכת לחלוטין, אבל באותם רגעים הרגשתי תחושה איומה של תסכול ואכזבה. מה זאת אומרת לעזאזל 'אפס אפס'?! שעה וחצי משחקים ואין שער? מה זה המצב הלא מוגדר הזה שבו אין מנצחים ואין מפסידים, שבו אתה לא צוחק או בוכה אלא רק יושב בחוסר אונים וציפייה. זה כנראה היה גדול על תפיסת העולם המצומצמת והמסודרת של ילד תמים בן חמש. העובדה שבחיים אתה חווה כל כך הרבה 'אפס אפסים' כאלה ושאנשים רבים מסיימים חיים שלמים ב'אפס אפס' הייתה תובנה מאוחרת הרבה יותר עבורי.
התיישבתי. "אם התוצאה נשארת כך אז מה קורה?" שאלתי. "הארכה". "מה זאת אומרת?" "שמשחקים עוד חצי שעה". עוד חצי שעה? זה כבר הופך להיות מוגזם. קודם לבלות שעה שלמה בחוג קרמיקה כשבית"ר משחקת בגמר הגביע, אח"כ לגלות שלא הובקע אף שער ועכשיו עוד חצי שעה במתח העצום הזה?!
עוד אני מהרהר וקיוויתי מגביה שוב את קולו:
"מלמיליאן שוב עם הכדור"…
"עכשיו שירזי"…
"אוחננננה… כן!!!'"
ואז זה קרה לי בפעם הראשונה.
קפצתי מהספה, הנפתי שתי אגרופים קדימה ורצתי לעבר החדר שלי. נשכבתי על השטיח, רקעתי ברגליי ופלטתי "ייששש!!!" אדיר, אחד כזה מכל הלב.
ישנם רגעים כאלה בחיים שבהם אדם עוצר פתאום ושואל את עצמו כיצד הגיע לאותו מצב, מתי ואיפה הכל התחיל. במקרה שלי ושל בית"ר זה היה באותו רגע שבו הכניע אלי אוחנה את אבי רן המנוח. מאז אותו רגע מכונן באחר צהריים מהביל של תחילת הקיץ של 1985 הפכה עבורי בית"ר מקור לשמחות, אכזבות, רגעים של תוגה עמוקה ואושר עילאי. מאותו רגע היא ליוותה אותי בכל אחת מתחנות חיי.

דור לסקר:
פברואר 1996 אני חוגג יום הולדת 8 ומקבל את המתנה הכי טובה שאני יכול לקבל. חבר של אבא שלי מביא לי תמונה חתומה ממוסגרת של אלי אוחנה ממשחק הפרישה נגד אורוגוואי, ולא רק זה, על התמונה כתוב: "לידידי דור באהבה"
לא האמנתי שהחתימה אמיתית, שאלי הגדול באמת הקדיש חמש שניות מזמנו היקר וחתם ל"ידידי". מיד תליתי את התמונה על הקיר בחדר וכל הלילה הסתכלתי עליה בהתרגשות, לא מסוגל להירדם.
עד לפני מספר שנים מעטות התמונה עדין הייתה תלויה אצלי בחדר. ואז הגיעה האדישות כלפי בית"ר, אדישות מודעת, מרצון כלפי הקבוצה וגם את התמונה הורדה מהקיר, שלא תזכיר ולא תכאיב.
רק עכשיו, עם נורדיה, כשאהבה חזרה, אני רוצה לתלות שוב את התמונה ולא להירדם כל הלילה.

עמי שיבר:
אוחנה ואני על שער עיתון נורבגי, איך זה קרה ?סוף יולי 1996, באמצע של קיץ חם והביל אני מקבל לחשבון המייל שלי (hotmail למי שזוכר) בקשה שהיום היתה נראית לי כמו עוקץ נורבגי.
הבקשה מגיעה מכתב של עיתון נורבגי שקיבל משימה לתת קצת PreGame
למשחק הצפוי לקבוצת הדגל של העיר גלימט (הידועה בשם בודו גלימט, אין קשר ליעקב בודו או לאידיש) ובחיפושיו באינטרנט הדל של אותם ימים, הגיע לאתר הראשון של קבוצה ישראלית באינטרנט, שמכיל בעיקר מידע על משחקים, מפיות וראיונות עם שחקנים שאותו מנהל עבדכם הנאמן.
רוברט יואנסון, כתב העיתון, ביקש ממני לתאר בכמה מילים את בית״ר ואת כוכביה. שלחתי לו כ-300 מילה המתארים את האימפריה בצהוב ואת כוכביה וקבענו להיפגש במלון בירושלים לפני המשחק. הבטחתי לו שנהיה רחמניים וב-3:0 נתחיל לדבר על הבנות בנורבגיה.
לשמחתי הוא הביא לי את גזיר העיתון שבו מופיעה תמונה שלי עם תמונה של אוחנה וזה בפירוש שיא הקריירה העיתונאית שלי ובהחלט הרגע היחיד שארצה לזכור מהמשחק ההוא
לפני כעשור טיילתי בנורבגיה ולא יכולתי לא לבקר בגלימט. הייתי במגרש ואף אחד לא זוכר את בית״ר, כנראה שהיו עסוקים בדייג.

אורי אוחיון:
אומרים שבגיל ההתבגרות יש נטייה לבחור מושאי הערצה ולהאדיר אותם. בדרך כלל אלו אנשים מפורסמים, כמו זמרים או שחקני קולנוע – אצלי זה היה אלי אוחנה.
איכשהו זכיתי ששיאי הקריירה של אלי, מהחזרה לארץ ועד הפרישה – הקבילה אצלי לגילאי הילדות וההתבגרות, גילאים בהם הגיבורים שלנו הם גיבורי על, הרגשות עזים ואהבה נמשכת לנצח.
בעונת 92/3', הייתי בן 12 והייתי מוכן להישבע שבכל פעם שהוא עמד על הדשא בזמן נגינת ה"תקווה" ומרים את ראשו הגאה לכיוון היציע המערבי הוא חיפש אותי שם, רק אותי. כנראה שהייתי מאוהב, סוג של הערצה עיוורת.
בהערצה יש משהו מעט מנותק מהמציאות. אנחנו מתעלמים מהמגרעות של הגיבורים שלנו, בדיוק כמו בהתאהבות קצרת מועד. אז היה שם משהו קסום ומיוחד כמו שהרגשתי או שלא?
ממרחק השנים אני מבין ויודע שאוחנה לא עלה אז למגרש רק בשבילי. היום שם עוד 12,000 צופים שראו כמוני פעם בשבועיים את הקסם קורה בטדי. האלגנטיות, הריצה הקלילה הזו, הווינריות – אני גם יודע היום שבכל קנה מידה של היסטוריית הכדורגל הישראלי הוא ראוי להערצה ההיא של הילדות.
ב־1998 אוחנה פרש ואני התגייסתי. עידן התמימות נגמר.

עופר גוטמן:
אוחנה בשבילי הוא קודם כל זכרון ילדות מתוק שמחזיר אותי אחורה בזמן לשנות ה-90.
ירושלים, שכונת גילה, עוד ביקור משפחתי אצל הדודים מירושלים, עם כל הריחות של שבת והבישולים, משחקים בחדר בקלפים או במגסון כשאוחנה עם הבלורית המפורסמת צופה עלינו מהפוסטר מעל המיטה של דרור. הירושלמים מתארגנים לצאת למשחק, לכולם יש מנוי, שואלים אותי אם אני רוצה להצטרף. הצטרפתי. טדי מלא, יציע מזרחי. עומדים כל המשחק שרים (ומקללים) המון קונפטי ניירות גרעינים שחורים וסלאלום אחד ענק של אוחנה באותו 0:3 היסטורי נגד הפועל פתח תקווה. זה היה המשחק הראשון שלי, זה אוחנה בשבילי ויאללה בת"רררר

מאיר סיקרון:
פעם ישבתי בבית קפה תל אביבי ושתיתי להנאתי קפה עם חברים. לפתע נכנס אוחנה עם חברתו דאז ומתיישב שני שולחנות ממנו. כמובן שמאותו רגע איבדתי כל עניין בשיחה וכל הזמן פזלתי לשולחן שלו, לראות מה הוא מזמין, קפה- חזק או חלש, בכוס או בספל ובכלל האם הוא יזמין גם עוגה?
בסוף החלטתי אני חייב לגשת עליו ולהציג את עצמי. הימים הם ימי האימון שלו בכפר סבא ואיך נאמר הוא כבר ידע ימים טובים מאלו. באומץ התחלתי לצעוד אליו, הבעיה שהתעסקתי יותר באומץ לגשת אליו ולא מה להגיד לו ואז כשנעמדתי מול פלטתי: ״וואו אתה יודע מי אתה?״ הוא פלט "כן".
אני מובך הלכתי חזרה לשולחן. ולא, הוא לא הזמין עוגה.

שיקו כהן:
חבר טוב מביהס היסודי בגילה עבר למבשרת ציון. הייתי עצוב מאוד עד שגיליתי שאוחנה הוא השכן שלו בדלת ליד…
ביקשתי מהחבר את הכתובת ושלחתי לו מכתב הערצה (וזה קשה, כי מה כותבים לאלוהים?). שבועיים אחר כך הלכתי לישון אצל החבר בסופ"ש. אחרי ארוחת הערב, אנחנו משחקים בסלון ופתאום דפיקה בדלת…. אלוהים נכנס ויושב בסלון. אומר לי שלום. כלום לא יוצא מהפה. נאדה. מדבר אליי ואני לא עונה. רועד ועומד לדמוע. ברחתי מהר לחדר של החבר למעלה. ירדתי והוא כבר הלך. עד היום אני אוכל את הלב על למה לא חיבקתי ונישקתי אותו. פאקינג אוחנה בא שכנים כדי לראות את הילד המעריץ.
מלך!!!

אמיר אליהו:
"אלי אוחנה הוא לא רק גדול שחקני בית"ר ירושלים, הוא גדול שחקני ישראל בכל הזמנים.
היו מוכשרים ממנו על המגרש, היו כאלו שכבשו יותר והיו כאלה שעשו קרירה עשירה יותר בחו"ל, אבל אף אחד מהם לא היה סמל כמוהו. סמל של הישראלי החדש שמגיע מהצד העני של שכונת קרית יובל וכבר מגיל צעיר סוחף אחריו אומה שלמה והופך את בית"ר מהקבוצה של המדוכאים לקבוצה של המדינה.
אוחנה הוא הסמל שלנו, של דור שגדל לאורו בתור ילדים מתבגרים בשנות ה־80 העליזות, עקב אחרי מעלליו במדור הספורט של יום ראשון על הקרירה האדירה באירופה. העריץ אותו בתיכון ובצבא בשנות ה־90 הנפלאות. החיים שלנו עוברים כל כך הרבה שינויים לאורך השנים , אבל תמיד הייתה שום דמות אחת שהייתה יציבה שנתנה המון שמחה וגאווה על הבחירה בבית"ר ירושלים. אלי אוחנה הגדול!".

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

ספטמבר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *