שוב לא יהיה לי רגע / אבישי סלע

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

פאסט פורוורד. זום אין. דקה 93. גובזה מוציא לאאוט. השופט שורק ומסמן לכיוון קו האמצע.

אקסטרה זום אין. אני שם לב שהרגל והיד השמאלית שלי רועדות. בקושי מפסיק לצעוק, בגרון ניחר (אחרי הגול מרוב שמחה מישהו החליט גם לבעוט לי בבקבוק מים) שהמשחק נגמר. ארז טיקולסקר, פרשן ואיש יקר, מיד לקח את המיקרופון. סיכם את המשחק. אני זזתי אחורה. הרעד מתחיל לעלות לי לעיניים. דמעות. לא יכול להפסיק. התקף לא ברור, אולי מנסיבות המשחק, אולי מנסיבות העונה, אולי מהמאמץ שהושקע, אולי דווקא בגלל התסכול הגדול שחלקים שלמים מהמשחק הזה הביאו איתו. זה היה אחד ממקרי הבכי המשמחים בחיי. לא מעטים המקרים שזה קרה בגלל נורדיה. אולי יש משהו במים של הר חומה, אבל הפעם זה הרגיש חזק במיוחד.

ריוויינד. תחילת המשחק. מאמן חדש, הנהלה חדשה, ואיתה מגיעות גם תקוות לראות משהו אחר. יודעים מה, עזבו ניצחון. בואו נתחיל משער. 415 דקות עד המשחק הזה, הקפדתי לשנן לעצמי (הייתי צריך למלא איכשהו את השש דקות עד שהמשחק ממש התחיל), נתון שהוא ספק סטטיסטיקה ספק משקולת על הרגליים. ונורדיה פותחת טוב, התקפי, רענן, אבל קרית גת עומדת כחומה בצורה.

היא באה כמו שקבוצת תחתית צריכה לבוא למשחקים כאלה. אנדרדוג עם עיניים רושפות, לסת קפוצה וציפורניים שמוכנות לשרוט. ערוכה היטב בהגנה, ומנצלת היטב את החדירות של ההגנה שלנו (בלי שניים מארבעת החוליות המרכזיות שלהזדה שהוצהב ובניטח שנפצע). 1-0.

אוף. שוב זה קורה לנו ושוב בדקות האלה. בכל אחד מאותם ששת הפסדים רצופים איומים זה קרה. אתה פתחת לא רע. תוקף, רץ, עם האנרגיות של הקהל ואזבצד השניאתה מקבל גול. דקה 31 במחנה יהודה, דקה 15 מול נס ציונה, דקה 29 מול קביליו, דקה 19 בדימונה, דקה 34 בכפר קאסם. חוטף את הבומבה ומאז, כל דבר הוא כבר תחת לחץ. ותחת הלחץ הזה, תמיד, נשברנו. לא הצלחנו לייצר משהו שיכול היה לענות לשער שספגנו.

אלא שהפעם נורדיה הגיבה אחרת. אחרי מחצית מתסכלת, ויקטור גניש מוציא את עוז אריאל ומכניס את מיקי רנדי. ההחלטה לפתוח עם אריאל כמגן ימני, לא היתה מהמוצלחותאבל גניש ידע לזהות ולתקן. משהו בנחישות השתפר. לפתע האנדרדוג של קרית גת פגש אנדרדוג לא פחות מהצד השני. דקה 50 וגובזה נופל ברחבה. פנדל.

אביתר ברוכיאן ניגש לכדור. לקחתי נשימה ארוכה ונזכרתי במודיעין. גם שם, היינו בפיגור. אז, זה קרה מאוחר יותר במשחק. ברוכיאן החטיא ואז כבש והציל נקודה ממשחק שיכול היה להיגמר בהפסד.

לקורה.

כל האוויר יצא לי מהריאות. רציתי לצעוק "קיבינימט" שיקרע את שמי הצהריים היפהפיים של שכונת הר חומה, אבל בכל זאת הייתי בתפקיד. אתם יודעים, איפוק, ממלכתיות והכל.

שמונה דקות אחר כך גם זיזוב מדביק כדור לקורה. הפעם השנייה. "יש כישוף על העונה הזאת", מפטיר לי שותפי החילוני לשידור. וגם אני חילוני (עד כאב, כמו שכתב המשורר), אבל באותם הרגעים גם קצת חשבתי ככה. יכול להיות שלעולם כבר לא נבקיע? יכול להיות שהכוכבים מסתדרים ככה שנחזור לליגה ב' שוב?

דקה 73. כל המשחק שי נסים יורד אחורה כדי לקבל כדורים. כל הזמן מנסה לנווט את המשחק, הפעם הוא מקבל מסירת עומק טובה בשליש האחרון. פורץ קדימה, נותן לגובזה, הכדור קופץ פעמיים על הדשא, והוא בועט.

1-1.

פפפפפפפפפפיייייוווווווווווו. סוף סוף שער!!!!! הפעם האחרונה שאני זוכר כזו התפרצות משער שוויון, היתה בערך בדקה הזאת. דקה 75 במישור אדומים, כשהבומבה של דניאל דרעי קרעה את הרשת של צעירי רהט. גם אז נקלענו לפיגור, גם אז זה היה שער שוויון יחסית מאוחר. שם זה נגמר ברביעייה. פה, זה נראה בכיוון.

דקה 77. פינק מגביה מצד שמאל, גובזה מתרומם הכי גבוה. 1-2. מהפך. הנה אתה שוב על הסוס. פעם ראשונה מאז 19 בספטמבר 2017, חודשיים וחמישה ימים, שאתה ביתרון של שער בליגה. יכול להיות שזה סוף סוף מתחבר? יכול להיות שאולי נצליח למצוא את הניצחון סוף סוף?

ניחוש יפה, ענתה הקארמה. נסה עוד פעם. דקה 80 ופנדל לקרית גת. אני מנסה לחשוב שאם המשחק הזה שלנו, אולי גם זה יילך החוצה. קל מדי. 2-2.

גם את זה נאבד? הגענו עד השוקת ובסוף נישאר צמאים? אמרתי לעצמי. קרית גת, שכל המשחק בזבזה זמן ולרגע זה נראה כאילו זה לא ישתלם להם, פתאום שוב חוזרת לעמדת התוצאה הנוחה. תיקו בחוץ אינה תוצאה רעה עבור אנדרדוג.

ושוב חזר התסכול. אם בבית, במשחק שבו אתה כבר חוזר מפיגור (פעם ראשונה העונה), אתה לא מצליח לנצח, מתי כן? המשכתי לשדר אבל בפנים קצת חששתי. האם זה כל מה שהעונה הזאת תביא? שברונות לב? התעודדות מאיזה תיקו מקרי?

הרגל שלי רועדת. של רנדי הרבה פחות. כדור ארוך מופתי, פואטי, שייקספירי, ישר על הרגל של גובזה. עובר שחקן אחד, השוער שוכב.

קורע את הגרון.

שלוששתיים!!!! בתוספת הזמן!!!! כל היציע עף באוויר, וגם אני מאבד את זה לכמה רגעים. אני מנסה לגשת לבקבוק המים שלידי ושם לב שהוא מכווץ וכל המים נשפכו על יציע יפה, בנוי מאבן ירושלמית בוהקת. ורק מחשבה אחת עוברת לי בראש:

רק לא לאבד. רק לא לאבד. נשבע שאם היינו מקבלים 3-3, לא הייתי יוצא מהמגרש הזה. לא הייתי יכול לאסוף את עצמי. להרים את עצמי מחדש.

יש מקרים שבהם שדראוהד מפחית קצת את האיזון שלו. מודה ומתוודה שבאותם רגעים הייתי כאחרון האוהדים. כמעט בלי קול צועק שוב "זה מסוכן", "לא", "אפילו לעשות עבירה" (חוצפה!). לא נשאר הרבה מהרוח העלקרשמית שאני מנסה להעניק לשידורים האלה. רק תקווה של אוהד, שנמצא במצב הכי חוסר אונים שלו: כשהכדור באוויר.

כשהכדור באוויר זה רק אתה ואלוהים. לא נשאר לך הרבה מה להגיד או איך להתגונן. בוז? למי תשרוק בוז? לכדור? הרוח היא היחידה שתניע את הכדור הזה. לגיהנום או לגן עדן. לאושר או לדיכאון. לרגל של שלומי משה או למשהו שאני אוכל לנשום אחריו.

שלומי משה פורץ, ונופל, וחורב חוטף, וגובזה רץ לאחד על אחד. שים כבר 2-4, אומר לי משהו בלב. אבל גובזה מחליטסטייל. עוצר. סוחט אאוט. שלנו!

הרגל רועדת. היד רועדת. הקול רועד. השופט שורק. והים מתחיל לגעוש.

בזמן האחרון אני צופה הרבה בסרטונים של בית"ר ירושלים מסוף שנות התשעים. מה שנורדיה עשתה מול קרית גת, היה מאוד בית"ר של קשטן. היא נכנסה לבורספגה ראשונה, נראתה כמו ששוב התסכול מאיים להכניע אותהאבל החליטה לקום. לחייך. ולקחת את המשחק הזה.

ועוד בסטייל.

ככה זה בית"ר. כשהיא יפה, אין יפה ממנה.

https://www.youtube.com/watch?v=xhuwypvp_M0

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *