אחרי הניצחון על מודיעין אבישי סלע מתחיל לזהות מגמות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

שעת לפני צהריים מוקדמת (מאוד). יוצאים מהמכונית אל המגרש במישור אדומים, ונדמה שהדבר היחיד שחסר לתחושת המדבר המושלמת היא גמל וגיטרות אקוסטיות חורקות ברקע. בניגוד לגבעת רם שעוד נמצא יחסית בסביבה מיושבת, או טדי שנמצא באווירה מטרופולינית תוססת עם קניון ליד, מישור אדומים נמצא בתוך שממה. רק נשמות אבודות נמצאות קרוב, ומהי יותר נשמה אבודה מבנאדם שהולך למשחק בליגה ב' ב-11:30 בבוקר?
אתה נכנס למגרש צר המידות ולא מסוגל לעכל באמת את הדיסוננס: איך זה שעיר ענקית כמו ירושלים יכולה להכיל בתוכה רק איצטדיון כדורגל אמיתי אחד? ואז נזכר שמדובר בירושלים. עירו של האלוהים. ואלוהים הוא קצת כמו יצחק תשובה: לא מת על תחרות. המתחרה הגדול של הדת הוא הכדורגל, ועיר קדושה כמו ירושלים כנראה לא מחפשת קדושים אחרים בחולצות נוצצות ומכנסיים קצרים.
ב-40 הדקות הראשונות של המשחק חשבתי שאני אכתוב טקסט אחר. טקסט על העובדה שהליגה הזאת תקיז את דמינו (ונקיז את דמה גם) עוד הרבה, עד שנצליח להגשים את המטרה (ולא, אני לא אומר את צמד המילים שמתחיל ב"ע" עד שזה יהיה קרוב לממשי). אלה היו 40 דקות עיקשות, מול יריב קשוח עד כדי לוחמנות, ועם תחושה עזה של לא הולך. פשוט לא הולך. ואירונית העובדה שדווקא אדי דדון – אולי גדול הלוחמים בסגל הזה של בית"ר – הבקיע את השער שפרץ את הסכר, והכתיב את ה-50 דקות הבאות.

2
אדי דדון (צילום: ברק תורג'מן)

כי ברגע שמודיעין נאלצה לצאת מהכסאח ולהתחיל לייצר דברים, הכישרון החל לשחק תפקיד – ובתחום הזה, כנראה שעדיין יש לנו עדיפות מסוימת. כשהמשחק השתחרר, גם בית"ר נורדיה השתחררה ויכולת לראות ממנה שוב את הקסם – את הפריצות של עדיקה, את הסטייל של דרעי, את הלחימה של אביתר.
ואת אלעד. עסקתי בו רבות בטורים הקודמים שלי, ואני ממשיך כי בעיניי הוא הדמות המעניינת ביותר בקבוצה הזאת: אחרון הכוכבים מהעונה שעברה שנשאר (עוז אריאל התקדם, רן דדיה נסוג), שריד אחרון של ניצוצות העונה הקודמת והמרגשת, שלפתע מוצא את עצמו חלק מסדר עולמי חדש. מאמן חדש, ים של שחקנים חדשים ובעיקר סגנון כדורגל אחר. ואיך ימצא את מקומו, כאשר לפחות מבחינת החוליה ההתקפית גם אדם מזרחי וגם ליאור עדיקה לא מפסיקים לספק יכולת.
ו-31 הדקות שלו היום סיפקו לי לא רק נחת רוח גדולה, אלא גם לא מעט אופטימיות. אלעד התנפל על ההזדמנות לא בשתי ידיים, אלא בארבע. למעשה הכניסה שלו, בדקה ה-63, הכניסה עזוז בהתקפה הבית"רית וייצרו את שתי הדקות שהכריעו את המשחק – בין 67 ל-68 – בהן הובקעו שני השערים שסגרו עניין. אולי גם זמן טוב לחסל את האגדה לפיה "אלעד לא מתאים לרמות האלה": במו רגליו הוכיח שראוי, מול קבוצת ליגה ב' לגיטימית. כולל שער שני, אבל זה לא היה העיקר. העיקר היתה הרוח שהביא עימו כשנכנס. וחשוב להזכיר: גם בפתיחת העונה שעברה, לאברמסון היה משבר של כמה משחקים בהם לא כבש – אבל כמאמר הקלישאה, כשבקבוק הקטשופ השתחרר, את הרשתות מס' 11 חורר.
עוד מגמות שאפשר לציין הן – שובו של אביתר ברוכיאן, אחרי שבעונה שעברה מעט נסוג (בעיקר בגלל הדומיננטיות של דדיה), שוב אפשר לראות אותו פורץ וכובש (כבר שער שלישי העונה); ודניאל דרעי. עוד אחד מהגיבורים שנכתבים מחדש בספר האהבה שבמוחי. מי שכל נגיעה בכדור שלו היא פתח לשינוי חיובי. שבכל תנועה שלו יש משמעות. שלא רק משתתף במשחק, אלא כותב אותו.
עורך האתר שבו אתם קוראים את המילים האלה כבר הכריז שהוא טוב יותר מעוז אריאל. מבחינתי יש דברים שגם אפיקורס מוחלט כמוני רואה בהם כפירה, וקצת חושש להגיד אותם בקול רם. אבל יכול מאוד להיות שבעוד תקופת זמן יתברר שצדק כשאבחן זאת. בינתיים דרעי הוא אהבה גדולה.
תשע"ז התחילה ממש לא מזמן. ואם שנה נקבעת ע"י ההתחלה שלה, מבחינתי, מבחינתו – היא התחילה די סבבה.
עכשיו ברשותכם, אלך להתייחד עם חולצת התכלת שלי. אהובתי שלי, תכולת חולצה.
גמר חתימה טובה.

לקריאה נוספת על המשחק וראיונות עם השחקנים בסיומו מוזמנים להיכנס לאתר "הכתב" של אמיר ליברמן בהקלקה על הלינק

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

אוקטובר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *