עוד נקודה ודי / אבישי סלע על תיקו שכולו ניצחון מול קרית מלאכי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

זה היה כנראה השבוע הארוך והמרגיז בחיי.
הגעתי אליו בחיסרון של שעות שינה. ביום שבת בלילה זה תקף אותי. דווקא בשבת. לא בלילה שאחרי המשחק – ומסתבר, גם לא בלילה שלפני המשחק הבא. דווקא במוצאי שבת. התחלתי לחשוב. מריץ תסריטים בראש. איך אני ארגיש אם. ואם ננצח? ואם נפסיד? ומתחיל להכין את עצמי מראש נפשית לאופציה הרעה (כשאתה אוהד כדורגל, בוודאי כשאתה חבר של מאיר סיקרון – זאת האופציה שתמיד מונחת בקומה הגבוהה יותר במדף), ועדיין חולם על האופציה הטובה. וחושב שגם תיקו זה בסדר. ממש סבבה תיקו. יהיה כיף תיקו.
ומה שהכי מצחיק זה שאני שונא תיקו. בדם. בעיניי זו תוצאה מתועבת. תוצאה של אנשים שלא רוצים להחליט. שלא מחפשים הכרעה. היא הרי המיילדת הבסיסית של כל התופעות השליליות שקיימות בכדורגל – משחקים הגנתיים מדי, מערכים פחדניים, בזבוזי זמן (כדי להציל את התיקו) וכו'. אבל הפעם, אופורטוניסט שכמוני, הצלחתי להשלים עם תיקו. כאמור. סבבה תיקו. ממש.
ואם באמת יכולתי רק להתנצל בפני כל מי שהיה בסביבתי בשבוע האחרון – הנה התנצלותי הכנה. זאת הסיבה שהייתי פחות נחמד. הסטרס הזה. המעיק. המשחק הזה, בקצה. זה שאף אחד לא באמת יודע מה יהיה בו. ולו רק יכולתי לדעת.
ותסריט א' מתחלף בתסריט ב' וג'. על מי אני אחשוב? לאן אני אלך? מה תהיה ההרגשה שלי?
קאט לסוף. כמה שניות אחרי ההחמצה הנוראית ההיא של קרית מלאכי. מוצף זיעה מבפנים. השופט שורק לסיום וכל היציע מתהפך בשמחה. ורק אני מרים יד אחת. וקופא. ברור ששמחתי. תיקו היה טוב לנו מההתחלה, ובוודאי בדרך שבה המשחק התפתח. אבל פעם ראשונה הרגשתי כמו אבי נמני – לא היו לי כוחות לשמוח. אז עמדתי שם בזמן שכולם קפצו וחגגו, הנפתי יד מנצחת. וזהו.
הכל עמד לי מול העיניים ולא הגבתי. בקושי יכולתי לנשום אחרי הדקות האלה, אחרי תוספת הזמן שלא נגמרה והעוד פאול ועוד פאול ועוד פאול… נראה לי כאילו רק בתוספת הזמן היו לקרית מלאכי עשרה כדורים חופשיים. שוב ושוב אתה נמצא במצב הכי חסר אונים שלך כאוהד – המצב הנייח. הכדור עולה באוויר ואתה רק מתפלל. אין לך משהו אחר לעשות באמת. שהשוער ייגע, שהבלם ינגח, שמישהו יעשה משהו והכדור לא יגיע בטעות לכיוון השער. ואז הכדור נוחת על הרגל של אחד משחקני מלאכי. הוא בועט. הכל עוצר לשנייה. שקט מוחלט באוויר. ראיתי כבר את הכדור בפנים. דמיינתי את התגובה – את הקהל של מלאכי חוגג בטירוף עם דבוקת השחקנים. אותנו עם הראש באדמה. את העונה נגמרת. ואז הכדור יצא החוצה.
קאט למשחק. פתיחת המשחק של נורדיה דווקא היה טובה. לפרקים אפילו מרגשת. משהו הרגיש כמו התעלות עצומה. הדקות שלפני, וגם אחרי השער של אליאור משעלי (12'), היו מהטובות שראיתי של נורדיה השנה. בעיקר בלט סוג של שקט נפשי לא ברור, במשחק כל כך מתוח ומדובר. אתה הרי מצפה שמשהו מהמתח בכל זאת יחלחל. ונורדיה היתה קולית לגמרי. אלא שאז אדי דדון נפצע.

דדון, המצטיין של המחצית הראשונה (צילום: ינון פוקס)

ואני לא באמת אוהב להטיל תהפוכות במשחק או בעונה על שחקן אחד, אבל כנראה שזו באמת היתה נקודת המפנה. עד סוף המחצית הראשונה נורדיה עוד יכולה היתה איכשהו להתמודד. אבל במחצית השנייה משהו נפרץ. והגול של ליאור היילה (62') רק עזר למגמה הזאת להתחזק. מאז ועד הסוף זה היה רק אנחנו והגורל. קרית מלאכי שלטה כמעט לחלוטין. והיה לנו המון מזל. אבל גם יכולת הקרבה בלתי רגילה. של כולם. ועל כך ראויים הם להערכה גדולה.

אור, המצטיין של המחצית השניה (צילום: ינון פוקס)

ובעיקר בן אור. אם מישהו מנורדיה שמר על השקט הנפשי שלו ללא קשר להתפתחויות במשחק, זה היה הוא. יציב לחלוטין. כמעט ולא מייצר טעויות. הדמות שאני מרגיש שהיתה אי של יציבות בעונה הזאת. נכס אמיתי.
יצאנו ממלאכי בחיים (ביותר ממובן אחד). כל החיים שלנו עברו מול העיניים, אבל שרדנו. יש וי אחרון למלא ברשימה. ואל נא תקלו ראש – כדורגל הוא רב תהפוכות. מי כמונו, שכבר היו במצב של מינוס 2 ומשחק חסר מול קרית מלאכי רק בתחילת החודש, יודעים את זה. כל הכוחות חייבים להתרכז רק במשחק הבא. להוסיף עוד ניצחון אחד. לעבור את מאה המטרים האחרונים במרתון המפותל, המשוגע, הפסיכופטי – שהוא עונת 2016/17 של בית"ר נורדיה ירושלים.
יאללה בית"ר.

צילום: ינון פוקס
הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *