הכי טובים שראינו? אבישי סלע מסכם 1:0 קטן גדול

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

דווקא אחרי משחק פחות איכותי, או פחות מלהיב, אתה מסתכל על הדקות האחרונות, על הסדר, על השקט הנפשי, ומבין: יכול להיות שזו הנורדיה הכי טובה שנראה עד עכשיו.

כשאתה ביתרון 0-1 בתוספת הזמן,
כל שחקן יריב הוא מסי.
כל תוספת זמן היא נצח.
כל כדור חופשי הוא אסון מתקרב.
כל פאול הוא טרגדיה.
כשאתה ביתרון 0-1 בתוספת הזמן,
הזמן הוא צב,
וכל החמצה במהלך המשחק,
עוברת לך בראש עכשיו.
כשאתה ביתרון 0-1 בתוספת הזמן,
כל מה שאתה רוצה זה שריקה.
אבל תוספת הזמן של השופט,
תמיד הרבה,
הרבה יותר ארוכה.
(מתוך ספר שיריי המתקרב, "לא אני לא שותה עראק".)

וניצחון דחוק כזה, של 0-1 קטן, הוא לכאורה סיבה לאכזבה. אפשר לכתוב הרבה על כמות ההחמצות, ועל כמות הפעמים שהלב התרסק (כולל בתוספת הזמן, שהיתה ארוכה יותר מהקדנציה של אהוד ברק בראשות הממשלה). אבל בסוף, אחרי שאנחת הרווחה השתחררה מכל הריאות, הסתכלתי על הקבוצה יושבת על הדשא, רוקדת לצלילי התופים והסקסופון והאורי-לביא, וחשבתי: יש מצב שהם הכי טובים שראינו.

בן אור היציב, ומנצור החד, ואפרים החזק, ואדי דדון (התשובה המושלמת לכמיהת האוהד מס' 1 – "להביא קשר אחורי גרזן"), ודניאל דרעי שבכל נגיעה בכדור אפשר לראות את הסטייל, ואלעד.

אני זוכר את הרגע הראשון שבו שמעתי שהוא מצטרף. שסוף סוף הביאו חלוץ. זה היה רגע אחרי ההפסד העצוב 3-1 בבית ליניב חולון, כשהיינו קבוצה שבה – פשוטו כמשמעו – לא היה מי שיבקיע. ואני זוכר את המשחק הראשון שלו, נגד טירת שלום במגרש הסקנדינבי הזה ליד נס ציונה (עם ההרים המוריקים ברקע, שנדמה כאילו עוד מעט תצא משם ג'ולי אנדרוז ותפצח בשירה). הוא כבש צמד. ומאז לא הפסיק לכבוש.

אזעקת בומבסטיות: לי הסיפור של אברמסון נורא מזכיר את תחילת הדרך של ג'יימי וארדי. שניהם חלוצים מעולים שהתחבאו בליגות הנמוכות, עד שבאה הקבוצה שהימרה עליהם ומאז הם התחילו לפרוח. וזה מפתה לגמרי להשוות את קלות התנועה, אך הנוכחות החזקה, ואת החדות הזאת מול השער… ובעיקר סיפור האהבה המטורף עם הקהל. מהרגע שבו נכתב שיר האוהדים המופתי, על הלחן של "בואי לאילת", שנתיים שכל המשחק – כל היציע שר אותו. ואברמסון ביישן (עוד סיבה טובה להתחבר אליו), אז הוא אף פעם לא הביע ממש את האהבה חזרה, אבל החזיר על הדשא. בכל גליץ', בכל ספרינט, בכל גול.

בשבוע שעבר כתבתי על הדילמה. הדילמה הזאת עדיין שרירה וקיימת. חלוץ, אומרת הקלישאה, בנוי מביטחון ולא יכול להסתכל כל הזמן הצידה – לראות אם מחליפים אותו. וגם היום, דווקא אחרי השער היפה שכבש, הוא שוב הוחלף ע"י אדם מזרחי. שיטת המשחק של סלמי כנראה מחייבת רק חלוץ אחד, אבל מול כורח המציאות עומדת האהבה הקסומה למס' 11 בתכלת, והרצון שיצליח. כל כך שמחתי כשהבקיע. רצתי וקפצתי, כי השער שלו אולי היה סימן של השתקעות – שער ראשון העונה. סוף סוף הבצורת נשברת. כמו בעונה שעברה, כשנקלע למשבר בפתיחת העונה, ולא כבש בשלושה משחקים. ואז הבקיע בעקרון, ניצחנו 1-4, והסכר נפרץ.

ספורטאי גדול נמדד ביכולת שלו להתנפל על ההזדמנות שהוא מקבל, גם אם קצרת טווח היא. לקחת את השתי דקות שנותנים לך, ולהוציא מהן את המקסימום. אלעד פרע את השטר הראשון. הבקיע שער ניצחון במשחק חשוב. ואני לא נכנס לשיקוליו של המאמן, הוא כנראה מבין יותר ממני; אבל נראה לי שגם זה צריך להיכנס לתוך מערך השיקולים שיקבע את ההרכב, שבוע הבא נגד מודיעין.

שער בכורה העונה, אלעד אברמסון (צילום: ינון פוקס)
שער בכורה העונה, אלעד אברמסון (צילום: ינון פוקס)

מעטים הדברים שקשים יותר בספורט קבוצתי מאשר לפגוש את אותה קבוצה, פעמיים, בטווח זמן קצר. רק לפני פחות מחודש היינו שם, בגבע"ז, בפעם הראשונה במסגרת הגביע. ולא מדדתי את זה, אבל עושה רושם שתמיד בפעם השנייה – התוצאה מתהפכת. אם ניצחת בפעם הראשונה, לא תנצח בפעם השנייה. והיכולת לקחת מהם שש נקודות בכזו קרבת זמנים, מעידה על אופי. על כך שמעבר ליכולת המקצועית, קיימת גם יכולת נפשית. ויציבות. ואפשרות גם תחת הלחץ שגבע"ז הפעילה, לעשות את האקסטרה מייל ולקחת את הנקודות.

ובאמת חשבתי על זה, כשהמשחק הסתיים: האם יכול להיות שבית"ר נורדיה, שרק לפני שנתיים עוד הסתובבה מול עינינו כקבוצה בוסרית, עברה עוד שלב של התבגרות? הייתכן כי חזינו בקבוצה שלמה, שמסוגלת לגרום לך להתמוגג מיופיה בהתקפה, אבל גם לעמוד כחומה בצורה בהגנה, ולשתק יריב? רק הזמן יגיד אם התוצאות יבואו, אבל המנטרה חוזרת, ויש לה ביסוס: יש על מה לסמוך. יש את מי לאהוב. יש קבוצה.
שמעון פרס הלך לעולמו השבוע. ומעבר לדעות הפוליטיות, נראה שזה היה שבוע שבו נישאה על נס האופטימיות. וכשחשבתי עליו, השבוע, באופן טבעי חשבתי גם עלינו. כי בית"ר נורדיה היתה כזו – חלום רחוק, שלא מעט ציניקנים זלזלו בו (ומזלזלים עד היום), אבל כזה שמתגשם יום יום, לאט לאט, קורם עור וגידים בשקט, ופורח לעין כל. כי ההיסטוריה נכתבת ע"י אנשים שלא מרשים לעצמם לשקוע בציניות, ע"י אנשים שיש להם את היכולת להסתכל קדימה ולהאמין באדם, להאמין שיש טוב וששווה להילחם בשבילו.

יאללה בית"ר.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

אוקטובר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *