פעם בחיים: אבישי סלע על ניצחון הגדול במשחק העונה מול עירוני אשדוד

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

לפני שנתחיל, חידון קצרצר:
מיהו כדורגלן השנה בעולם?
א. ליונל מסי
ב. כריסטיאנו רונאלדו
ג. לואיס סוארז
ד. אדם מזרחי
(אם עניתם את תשובות א'-ג', לא הייתם ביום א', ה-27/11/2016, בעיר אשדוד)
זום אין. שריקת סיום. אני לוקח את התיק, עם הסלולרי שנאבק לחייו – צמוד למטען נייד שתפקד כמכונת הנשמה, ורץ למטה. כוסאומו הכל. זה הרגע. איציק אלפסי, היו"ר (ומי שאני גאה לקרוא לו גם "חבר"), מסתובב שם. אני נותן לו חיבוק ענק והוא לוחש לי "אמרתי לך 'אל תדאג'?"
(אלפסי הגיב לי על פוסט האמאלה-אשדוד שלי – מסורת שלי בכל פעם שמשחק גדול מתקרב – "מי אלה עירוני אשדוד בכלל? אנחנו בית"ר!". צדק.)
יום אחד נספר על הלילה הזה, לילה נטול כוכבים (במחצית עוד חשבתי שזו תהיה אחלה מטאפורה להפסד), לילדים ולנכדים שלנו. המשחק הזה יצא מחמש פלוס לייב של המוח שלנו, ונכנס – עמוק עמוק – לחמש פלוס גולד. יחד עם הבומבה של אביתר נגד עקרון, הגול של אברמסון בחולון, והמשחק בטדי נגד גדרה, וחגיגות העלייה נגד בת ים, והרגע שבו הבת של שאול מזרחי אומרת בדמעות שזו הפעם הראשונה שבית"ר ירושלים מכבדת את אבא שלה. בתוך כל התיקיות עמוסות הזיכרונות האלה, ייכנס גם המשחק הזה. תשעים דקות משוגעות על כל הראש, שבסיומה הטובים ניצחו.
ואפילו הטובים לא היו באמת טובים. כי אלה היו שתי מחציות הפוכות לחלוטין. מחצית ראשונה שכולה ייאוש, ושנייה שכולה תקווה. אם אשדוד קמה על רגל ימין הבוקר, חייבים להודות, כל הטור הזה – ככל הנראה – היה נראה אחרת לחלוטין. בחצי הראשון היו לה כמה וכמה הזדמנויות בטוחות שהיא לא השכילה לנצל (לשמחתנו). לרגעים זה היה נראה כמו משחק בין שתי קבוצות בליגות אחרות, שהאווירה הזאת קצת גדולה עליה, שאשדוד הולכת לניצחון סוחף. אבל מתוך התסכול על חוסר הקיום שלנו במחצית הראשונה, הצד האופטימי-חסר-תקנה שלי עוד ניסה להגיד לי: יותר חמור מזה כבר לא יכול להיות. אם עברנו את זה ב-0-0, אולי יש בו משהו, בלילה נטול הכוכבים הזה.
בן צרפתי יצא, מיקי רנדי נכנס, והיום הזה התהפך. מחדרי ההלבשה יצאה בית"ר נורדיה שחלמנו עליה. יצאה בית"ר כמו שכולנו התאהבנו בה: נלהבת, סוחפת, חיה מהקהל. ובעיקר מי שמשדרת את הדבר המופשט הזה שנקרא "עוצמה". גדולה בכל צעד במגרש. הפעם זה שלנו. והם הביאו את זה.
ויא אללה, אדם מזרחי. האיש הזה, שנכנס לחיי בניצחון ההזוי של בית"ר/שמשון על מכבי ת"א בגביע המדינה ב-2008, הפך להיות החלוץ של הקבוצה שלי. ובקבוצה של אריות, הוא היה מלך האריות. בכל נגיעה בכדור שמעת את השאגה ברקע. רץ פנימה לכדור העומק. מקבל לפני הבלם, שם רגל לפני השוער, והכדור מתגלגל. מתגלגל. מתגלגל.
ואת הסוף אפילו לא ראיתי. הייתי באוויר. היינו באוויר. טסנו אייר מזרחי. היה כיף.

טירוף ביציע (צילום: הדר אלפסי)
טירוף ביציע (צילום: הדר אלפסי)

אני יכול לשפוך פה עוד הרבה סופרלטיבים, על בן אור היציב ומנצור המזהיר ואדי דדון כוכבי מרום, אבל אני נזהר – אולי מתוך ידיעה שמכאן חייבת לבוא ירידה לקרקע. יחד עם זאת אומר זאת כך, נורדיה, בזהירות המתבקשת: לא יודע אם זו היתה שעתנו היפה ביותר (אולי כי אלה בעצם היו שעתיים), אבל אין ספק שמקום בספרי הזהב יהיה לנצח ליום של ה-27 בנובמבר, 2016.
00:03. בטלוויזיה רצים משחקי כדורגל אחרים שנערכו בכדור הארץ (ברצלונה, או מכבי ת"א). למי אכפת? כל מה שאני רוצה הוא לשאוב כל שנייה מהתקציר. לראות שוב ושוב את היציע עף באוויר. לראות את הקבוצה שלי. הכי יפה בעולם.

צילום תמונת שער: לירון מולדובן, אתר וואלה

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

תגובה אחת

  1. שחקן העונה לשנת 2016 ניר מנצור, על חודו של קול מול בנג'מין אור.

    נכון שזה היה הפסד של אשדוד לא הרבה פחות מניצחון שלנו, אבל הפסד שהתחיל עוד לפני 3 שבועות בדקה ה-81, כשהם היו בדרך לצמצם את הפער מאיתנו.
    לאריות זה לא קורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *