דמעות של אושר: אבישי סלע מתרגש ומנתח את הניצחון 3:1 על מכבי באר שבע

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

בד"כ אני ונדרים זה לא להיט. אני לא אדם עם עמוד שדרה חזק במיוחד, ובד"כ דברים שאני נשבע לא לעשות – אפשרי שאעשה אותם תמורת התמורה הנכונה. למרות זאת, בנדר אחד כן הצלחתי לעמוד ברבות השנים, די בגאווה: אחרי הפעם האחרונה שבה הגעתי לטדי למשחק של בית"ר בתקופת הצ'צ'נים האפלה, נשבעתי שלא אחזור לטדי עד שדברים ישתנו. מאז דברים השתנו. שלוש פעמים הייתי בטדי מאז, בשלושתם הייתי בשליחותה של הקבוצה שלי – בית"ר נורדיה ירושלים. במשחק נגד הוותיקים, במשחק נגד גדרה והיום. במשחק פתיחת העונה. מכבי באר שבע.

וזה מצחיק כי השיר שאותו בחרו האוהדים לשיר בפתיחת המשחק, היה שיר אהוב עליי עוד לפני. והרבה פעמים חשבתי עליו גם כן בהקשר של נורדיה: "על אם הדרך בי פוגש / ליבי הומה ומתרגש / עודני כאן למענך" וכמובן הפזמון: "עיניי זלגו דמעות של אושר". ממש כמו בפעם הקודמת שהייתי כאן, כשטרוט עיניים הרמתי טלפון לאבא שלי ולחשתי לו, עם דמעות: "אבא. ניצחנו." דמעות האושר המתוקות שאחרי ניצחון בקרב קשה מול הפועל עירוני גדרה בליגה ג' (מי ייתן שיום אחד אני אקרא את השורות האלה ואצחק, על מה דמענו אז). כמעט על אותו כיסא. באותה זווית.

אבל זה לא היה גדרה. כאן צריך להודות שאירוע מהסוג של המשחק האפי ההוא יהיה קשה לשחזר: קשה לשחזר את האווירה לפני המשחק, את תחושת העכשיו-או-לעולם-לא, את טדי שבפעם הראשונה אירח משחק גדול שלנו, את ההצנחה סטייל סיירת מטכ"ל של האמר ושאנדור (לעזאזל, האמר ושאנדור! שני גיבורי ילדות! מכדררים בעיגול האמצע במשחק שלנו! מי היה מאמין?), ואת כל חלקיה של הדרמה על הדשא: הפציעה של עוז, האדום ליוסי פרץ, ולפתע השער הראשון, והשני (מהיפים שראיתי בכל שנותיי באיצטדיון הזה), וה-1:2, והניסיונות של גדרה להשוות שכמעט הגיעו, ואז ה-1:3, ואנחת הרווחה הענקית שנשמעה מקצה עיר ועד קצה. ושוויקי שפתאום חוזר. כן, יהיה קשה להגיע שוב לעוצמת הרגשות שאחר הצהריים ההוא הניח על כולנו. ולכן אולי כדאי פחות להתרגש מכך שזה לא היה ככה.

כי ההיסטוריה מלאה בהרבה משחקים "קטנים" כאלה, שאירחנו בטדי, אבל שיצאנו מהם גדולים והתמוגגנו מיופיים גם אם לא היו ברמת הרגש של משחק ענק שכזה. ולכן אני עדיין בוחר להתאהב, גם אם האווירה לא היתה מדהימה אלא סתם יפה, גם אם לא שרנו בקול גדול אלא בקולות פחות חזקים (כנראה שגם אצלי הוירוס לא ממש עבר). כי אולי האווירה הטיפה מנומנמת אפשרה לנו להסתכל אל הדשא, להתרכז בפרטים, להתאהב בקבוצה.

והיה במה להתאהב. בלחץ הגבוה. במהירות ובחדות. בליאור עדיקה. אח, ליאור עדיקה. תמיד ידעתי שג'ינג'יות היו הטעם שלי, אף פעם לא חשבתי שזה יגיע גם לג'ינג'ים. כמה מהירות, כמה יופי, כמה חדות, מהסוג שגורם לך להתמוגג, לראות שוב ושוב את הראבונה העסיסי ההוא, מהסוג שגורם לך לכתוב שירים כמו:
עדיקה
פגשתי חלוץ שמו עדיקה
חלוץ אדום שיער
זריז וגם מוכשר
וחד

עדיקה
זורם כמו מיקי חליקה
מכלום לא יירתע
דוהר בשעטה
אתה

עדיקה
איך הקפצת זאת, יא וואראדיקה
ממש כמו בדרום אמריקה

(מבוסס על "Maria" מתוך "סיפור הפרברים". כן, כדורגל לפעמים עושה אותי סנטימנטלי שכזה)

https://www.youtube.com/watch?v=VpdB6CN7jww

ולצידו היה דניאל דרעי, שלבש מספר של שחקנים גדולים – מס' 10. (פלה, מראדונה, מסי, רן דדיה – מהסוג הזה) ומילא את הגופיה הזאת בתוכן שאללה יסתור. הנגיעות הקטנות, הבישול הנפלא לעדיקה (שגם ההתמוגגות הקודמת כנראה לא הספיקה) ובעיקר השער – המסירה האלכסונית של אדי דדון, והנגיעה הרכה אך החזקה – בטיל – מעבר לידיו המושטות של השוער הבאר שבעי. מושלם.

אז דרעי זכאי. אל תאמינו לתשקורת. זכאי לכל מחמאה. ושני השחקנים האלה, שלא היו השמות הכי נוצצים בעולם, פשוט עשו את המשחק הזה טוב וגדול ומלא חן כמו שהיה. אני כמעט כותב מילים כמו "הולכים ונבנים כגיבורים חדשים" אבל – משהו בי עוצר אותי. עוד מוקדם. עוד מוקדם. חכה להמשך.

אך מתוך האהבה באה גם הדילמה. בשביל אוהד נורדיה הממוצע (וכנראה שכל מי שעונה על ההגדרה הזאת כבר קורא את הטקסט הזה), אלעד אברמסון הוא סוג של ילד מועדף. שיר השחקן שלו הוא ללא ספק השיר האהוב ביותר, ויש לכך גם סיבות מקצועיות – 59 שערים במדי הקבוצה בשנתיים הם לא דבר שהולך ברגל. אפילו לא בשתי רגליים. אלא שלאור היכולת הנהדרת של עדיקה – ולצידו גם אדם מזרחי, שממשיך להפגין יכולת גב-לשער (אמא, תראי, אני פרשן כדורגל!) נפלאה וחזקה – קשה לראות איך במערך של משה סלמי הוא מוצא את מקומו. סלמי מקפיד לשתף אותו בכל אחד ממשחקי הקבוצה העונה, היום גם (לדעתי האישית) הוא היה נהדר ב-27 הדקות בהן שיחק. אבל לך תוציא חלוץ שכובש ארבעה שערים בשלושה משחקים – או את מזרחי, עם היתרונות שהוא נותן למשחק ההתקפה, מההרכב. אבל לנו, כאמור, זה לא פשוט – כי אלעד הוא בננו. הוא האיש שהלך איתנו בדרך לא זרועה, ובמקום שבו לא היו חלוצים – היה חלוץ. אז איך מיישבים את הדילמה? כנראה שסלמי ייעזר במשחק הגביע באמצע השבוע נגד קרית מלאכי כדי לפתור את הסוגיה. אני אישית מקווה שבמשחק הזה לפחות, אברמסון יקבל את ההזדמנות בהרכב. אין מישהו שראוי להזדמנות הזו יותר ממנו.

וזה אמנם מוקדם, אבל תרשו לי להתפנק על הקראש המתוק הזה. לצפות שוב ושוב בתקציר, להתמוגג מכל מסירה מדויקת או חילוץ כדור מרשים. להסתכל עליהם, על החבורה הזאת של סלמי, דוהרת בתכלת. היא כל מה שחלמתי עליו, ועוד קצת. כל מה שרציתי בעצם.

כן, מחר עוד נחזור לפרופורציות. ביום שלישי יש קרית מלאכי, ועונה ארוכה לפנינו עם ליגה צמודה ותחרותית ועיקשת, כזו שלא תניח לנו ותציק לנו עוד הרבה. אבל על מה חלמתי אם לא על הקבוצה שלי, מלאה בשחקנים ירושלמים, על הדשא של טדי, משחקת כדורגל מברזיל?
והאם אפשר עוד מזה?

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

פברואר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28

תגובה אחת

  1. כתבה יפה ומרגשת,היה נהדר לקרוא את דברי החיזוק (מפליא שבאים מכותב כ"כ צעיר שהאמר ושנדור היו גיבורי הילדות שלו…),אכן חיזקת אותנו באמת כל מילה בסלע…יישר כח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *