האמת תשחרר אותך: אבישי סלע מסכם את ההפסד המאכזב לקרית מלאכי

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

האמת,
האמת תשחרר אותך,
אחרי שהיא תתן לך אגרוף בבטן,
ותשאיר אותך שוכב,
ומדמם על הרצפה.

ההרים תמיד גבוהים יותר בדרך חזרה והדרך חזרה תמיד ארוכה יותר כשאתה מפסיד. בטח כשאתה אוהד קבוצה ירושלמית, כשכל חייך גדלת במרכז. הנסיעה הארוכה-ארוכה (שתמיד נראית ארוכה יותר כשהפסדת, משום מה, גם כשהמרחק הגיאוגרפי נשאר אותו מרחק) היא המתכון לכל השדים שמתפרצים אחרי שהגונג האחרון מצלצל, והקרב נגמר, והשופט מניף את היד של המתאגרף האחר. והפסדת. ההפסד יושב לך בראש כל הזמן. לא עוזב. מכרסם בך מבפנים כמו עדר טרמיטים עקשן במיוחד.
התמסטלנו. כולנו. שאפנו את אוויר הפסגות חזק לריאות, עד שהוא טשטש את הראייה. לא אפשר לנו לראות נכוחה את האתגרים שלפנינו. סיפרו לנו שאנחנו בלתי מנוצחים, שאנחנו "בדרך הבטוחה לליגה א'" (כפי שאמרה טליה סלנט מערוץ הספורט וגרמה לכל אוהד עם חרדת מנחוס טבעית להצטמרר) ואנחנו האמנו. ולא ראינו איך פער שנדמה היה כבלתי עביר, פתאום הופך לשוויון נקודות (עם יתרון לקרית מלאכי, כי הפרש התוצאות הפנימי מנצח בליגה הזאת את הפרש השערים הכולל).
וברור שמתישהו היינו צריכים להפסיד. אין בעולם קבוצה שמנצחת תמיד. אבל עושה הרושם שהכאפה שהיינו צריכים לחטוף, הפכה לאגרוף. לסנוקרת. עמוק בתוך הבטן. כל מה שהיה צריך זה קרית מלאכי אחת, שחשפה (בעזרת משחק מעולה, צריך לתת את זה להם), בגילוי מוקדם שכנראה היה דרוש, את כל החסרונות שנצטרך להתגבר עליהן, אם רוצים לסיים את העונה הזאת עם חיוך.
ולמלגלגים שמספרים לנו ש"אנחנו לא ביתר", הייתי מראה את רבע השעה האחרונה מהמשחק הזה. את הלחץ בכל נגיעה בכדור, את הניסיונות הנואשים להציל את המולדת לבד, את איבודי הכדור המביכים בדקות הכי קריטיות, כשכל מה שנדרש ממך זה מעט קור רוח ויציבות. מה זה אם לא התנהגות בית"ר-ירושלמית טיפוסית? מה זה אם לא הלחץ הישן ההוא, מהעונות השחונות ההן, בטדי? רצינו בית"ר של פעם – וקיבלנו. מול קרית מלאכי הזאת זה פשוט לא היה כוחות כמעט מההתחלה. הם באו צנועים יותר, רגועים יותר, מפוקסים יותר – והרימו את הנקודות מהרצפה.
אז איך קמים? ברור שהסגל חייב להתרחב (וזה כבר התחיל לקרות – עם ההצטרפות של מוחמד מנסור השבוע – בהצלחה מוחמד!), ושחקנים שהפגינו יכולת טובה בעבר יצטרכו לחזור אליה, וגם בשחקנים הקיימים נצטרך לדעת להשתמש יותר טוב (או אם תרצו: איך זה שאסף לוי לא ראה דשא? במשחק שבו עוד יצירתיות על הדשא היא הכרח?). זו האחריות של כולנו.

צילום: הדר אלפסי

אם תרצו לשאוב נחמה מהטור הזה, הנה היא: אנחנו בעיצומו של הקרב. בקושי בסיבוב השלישי או הרביעי שלו. חטפנו אגרוף רציני אבל ממש לא נוק אאוט. וזה התפקיד של כולנו לקום מחדש. מפוכחים יותר, חזקים יותר, מנוסים יותר. כבר עברנו את הסרטים האלה בעבר. והצלחנו לצאת מהם עם הפי אנד. אבל עכשיו? עכשיו נשאר לך רק לעכל את השקט. לתת לעדר הטרמיטים להירגע (יש שבוע ארוך עד המשחק הבא), לקבל את זרם המים החזק לפרצוף, ולהניף את האגרוף מחדש. כי אנחנו עוד כאן. וכלום לא נגמר.
ויאללה בית"ר.

צילום תמונה ראשית: הדר אלפסי

סקירה מלאה של כל מהלכי המשחק, וריאיונות עם השחקנים בסיומו באתר הכתב של אמיר ליברמן

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *