האפקט הנורדי: אבישי סלע על הניצחון מול עירוני נתיבות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

אני אמור לכתוב על זה שלא שיחקנו טוב.
אני אמור להגיד שזה לא יספיק בשבוע הבא נגד קרית מלאכי. אני אמור להגיד שאגף שמאל היה פרוץ לגמרי לחסדיו של אביאל אפנג'ר (בחיים שלי לא אמרתי כל כך הרבה פעמים "אפנג'ר" בפרק זמן כל כך קצר), שלא הצלחנו לשחק את המשחק הרגיל שלנו, ששי נסים באגף לא אפקטיבי, ושלקחנו את המשחק הזה עם המון המון מזל.
אז מה?
את זה שלא שיחקנו טוב כל מי שראה את המשחק גם ככה יודע. את זה שחייבים להשתפר אתם בטח יודעים. גם סלמי והשחקנים. שבמקומות שבהם נתיבות היתה קצרה, קרית מלאכי עוד תייסר אותנו בשוטים ובעקרבים ובאבשלום ביטון (כמו שעשתה ממש לא מזמן, במשחק הגביע, כשהיינו צריכים יום די משוגע של אדם מזרחי – לעזאזל, הוא הגביה ואיכשהו הכדור נכנס! – כדי לעבור שלב). תשמעו את זה מספיק.
אבל בא לי להיות אופטימי. בא לי להיזכר ששתי יריבות גדולות שלנו לצמרת – אשדוד וקרית מלאכי – כבר השאירו שם את כל הנקודות. ואנחנו ניצחנו. בא לי להסתכל על חבורת השחקנים הזאת, החדה והמלוכדת והנחושה, שלא נותנת לדבר לשבור אותה. בא לי להיזכר שוב, שכל זה בחיים לא היה מובן מאליו. שיכול להיות שאם עברנו את נתיבות, קבוצה מעצבנת שהיא, יכול להיות שאולי יש בנו משהו שאפילו אנחנו עוד לא מבינים כמה הוא חזק.
ושזו ליגה של אינצ'ים. זו ליגה שבה הניצחונות האלה, הלא זוהרים, המבאסים, המזליסטיים – הם אלה שיכולים להעביר אותך את הכביש בדרך להצלחה ועוד איך זוהרת (מי אמר גבעת זאב בחוץ?). אז תרשו לי לשמוח בזה. לשמוח בזה שאחרי השער הדי הזוי הזה שהבקענו, הצלחנו לנעול את השער – ונתיבות לא הגיעה למצב אמיתי מאז. לשמוח בזה שכן הצלחנו להבקיע פעמיים, במגרש מאוד לא פשוט. לשמוח בזה שעברנו בחוץ יריבה שעוד תאמלל הרבה קבוצות בליגה הזאת. לשמוח בזה שניצחנו, נו. מה כזה מסובך?

צמד הכובשים דרעי ומשלי חוגגים את ה2:1 (צילום: ינון פוקס)

ושגם אחרי כל החסרונות, בסוף יש בה משהו שחזק יותר מהיתר. קשה לי להסביר את זה במונחים רציונליים. יש לה את "האלמנט הנורדי". את העוד גליץ' והעוד מסירה, את העוד טירוף שמגיע מהקהל. משהו שקשה לכמת, שאי אפשר לשים עליו אצבע. אבל הוא קיים. והפך אותי בעצמי לאיש מאמין. אם את המשחק הבינוני הזה, על המגרש הזה, מול היריבה הזאת – איכשהו הצלחנו לסיים עם שלוש נקודות – אולי, רק אולי, גם כאלה שחושבים שהם יודעים הכל, לא יודעים באמת.
זו תהיה מלחמת עולם בשבוע הבא. אני לא יודע איך היא תיגמר. אבל האמת היא שכשאני מסתכל על הכל – על היציע לידי, על השחקנים שמתחתיי, על הסמל שעל החולצה שלי – אני מאמין. מי היה מאמין שבכלל נגיע עד הנה? מי האמין שנעלה ליגה? מי האמין שבסוף תהיה קבוצה כל כך מוכשרת שמשחקת בשבילי? הקבוצה שלי? שום דבר שעשיתי בחיים לא פרח ככה. לא היה מלא כל כך בהומור, ובכישרון, ובאהבה. טהורה. בוערת. יוקדת. אמיתית.
אז יכול להיות שלא נצליח בשבוע הבא. כולנו נעלה עם כל החלומות והאהבות בלבבות שלנו כדי שזה יקרה. בסוף זה כדורגל. מזל שהיה פעם איתך יכול להיות פעם נגדך. אבל בקרבות הגדולים יותר של העתיד, במחשבה שפעם עוד עברה לי בראש, הטורדנית ההיא, של "האם כל זה שווה את זה?"
שווה. באבוהה שווה.
"…יש לי מקום אחד בלב שעוד לא מוכתם בדם
ביזע בדמעות בבשר בדמיונות
אני לא אמכור אותו
אני לא אמכור אותו

יש לי כיס אויר אחד שעוד לא מושחר פחם
חלום בוער אחד שעוד לא נעלם לי בעשן
אני לא אמכור אותם
אני לא אמכור אותם

לא, יש עוד סיכוי אחד
חייב להיות סיכוי אחד
לא להגמר לא להתפורר
חייב להיות ניגון אחר
אור שמסנוור
להתעוור או להתעורר…"

לסיקור המשחק המלא כולל כל המהלכים, ראיונות עם השחקנים ועם המאמן משה סלמי מוזמנים לבקר באתר הכתב של אמיר ליברמן בלינק הזה

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *