ואין בך כלום שפוי: אבישי סלע מסכם מהפך וניצחון משוגע על צעירי רהט, ותוהה האם כדאי שנשחק עם 10 שחקנים?

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

"זה לא בשבילי, הכדורגל הזה", מלמלתי בסיום. מצד שני, חשבתי לעצמי אחר כך, איך אפשר בלעדיו?
משחק כזה מותיר אותך עם דילמה מוסרית שבד"כ רק תיקו מצליח להוציא ממך. מה לקחת ממנו? את 70 הדקות הראשונות, הקשות, האפורות – או את 20 הדקות הזוהרות שהכריעו אותו? איך לעזאזל אוהד יכול להתאכזב אחרי שהקבוצה שלו מנצחת 1:4? ומנגד, האם התוצאה הנוצצת מקדשת גם את הדקות שבהן הכל לא הלך?
אני מנסה לענות לעצמי בעודי דומע עוד קצת כשאני נזכר בטירוף אחרי כל גול. מהשנייה שבה הכדור של דניאל דרעי פשוט נדבק לחיבור הימני העליון. שם הסכר נפרץ. בדקה ה-74 הגענו למשחק הזה. ומהרגע שהגענו אליו, היה ברור מי הולך לנצח.
ומנגד, צריך לחזור אחורה. אם לספור את כל תשעים הדקות שלו, זה לא היה מהמשחקים הטובים בתולדות המועדון. המחצית הראשונה היתה מחצית של חידלון מוחלט. רהט (שיוצאת כואבת מהמשחק הזה, בעיקר כי התוצאה הזאת – 4:1 – לא מגיעה לה) שלטה במשחק, ויכולה היתה להבקיע יותר מאשר שער בודד. במחצית השנייה הקבוצה חזרה לסורה (בעיקר בזכות כניסתו של עוד גיבור בלתי מושר של העונה הזאת – אסף לוי, שלא במהלך ספציפי אבל ברוחו הכניס הרבה יותר פלפל להתקפה הבית"רית שעד אז התקשתה מול משחק ההגנה הרהטי), והתקפותיה הלכו וגברו לקראת הדקה ה-70.
ואז האדום. ובעיני רוחי ראיתי כל כך הרבה משחקים שתוסרטו ככה: הקבוצה המארחת והפייבוריטית סופגת שער, לוחצת ולוחצת ונלחצת בעצמה מרוב הלחץ, ואז מקבלת אדום, היריבה עוברת לבונקר והשחקנים יוצאים עם הראש בין הידיים. שנייה אחרי שציון זקן, בלם שהוא הרבה מעבר לעוד שחקן על הדשא, הורחק כתבתי בעדכונורדיה את צמד המילים "הלך עלינו". וידידי אורי אוחיון מיד תיקן אותי, ציין ש"יש עוד הרבה זמן" (ורק תוצאת הסיום תבהיר כמה הוא צדק), אבל ככה זה נראה באותו רגע. הנה רהט עוברת לסגור וככל שיעברו הדקות תמיכת הקהל האדירה תהפוך למשקולות ועוד כמה החמצות מסמרות שיער… ורהט יוצאת עם ניצחון הירואי.
פעמיים בהיסטוריה שלה עמדה בית"ר נורדיה ירושלים במצב של נחיתות מספרית. פעם אחת, במשחק המיתולוגי נגד גדרה בטדי (יוסי פרץ באדום ישיר, דקה 40) ופעם אחת היום בצהריים. בשני המקרים היא יצאה עם ידה על העליונה, בשני המקרים היא הבקיעה את כל שעריה (שלושה וארבעה בהתאמה) כאשר ליריבה היה שחקן אחד יותר על המגרש. איך? נסתרות דרכיה של אהובתי. אבל בהן אלך עד שייכשלו רגליי.
כי באותה דקה 74, כשכדור עור אחד התעופף אל קורה ומשקוף של ברזל, ונכנס בדיוק ביניהן, סדרי בראשית התהפכו. המשחק השתנה. כמו הרגע שבו "המונ-סטארס" מהסרט "ספייס ג'אם" מחזירים את כישרונם אל הכדורסל והופכים חזרה לחייזרים מתחילת הסרט. שש דקות אחר כך קיבלנו פנדל, שאותו דניאל דרעי הצליח בקור רוח אדיר לגלגל לפינה. ועוד אחד. ועוד אחד.
ובכל גול אתה עולה עוד קומה בין הרקיע השביעי לשמיני לתשיעי, ובכל רגע הקהל מסביב חווה יותר טירוף. איזה מהפך, אלוהים. איזה מהפך.
כמה קסם יש בקבוצה הזאת. כמה כוח. כמה כישרון מרוכז בתוך הסגל הקצר הזה. ועוד יהיה קשה העונה. לי אין ספק. נצטרך לחבק חזק את שמחת הניצחון היפה והקיצית הזאת כשחורף של הפסדים ואכזבות יגיע, אבל כשאני מביט בעיניים של השחקנים האלה, של המאמן הזה – של הקולקטיב הזה, אני יודע שיש בנו את הכוח להגיע לאן שרק נרצה. יכול להיות שעוד חודש אני ארצה לחבוט בעצמי עם הטקסט הזה, אבל כן – זו התחושה. לפחות עכשיו, כשאני בוהה במסך הלפטופ עם טי שירט לבנה, והראש שלי עוד מגלגל אחורה את התמונות.
אז את הטוב או את הרע ניקח? בית שמאי או בית הלל? אני תמיד אופטימי. המשחק הזה הוכיח לי שיש בנו לא רק את הכוח הכדורגלני, אלא גם את הכוח הנפשי לעבור כל מכשול. נפגוש עוד הרבה יריבות דומות לרהט. עוד הרבה קשיים לפנינו. יש לנו מכשולים גדולים לעבור, וסגל לעבות, וגיבורים חדשים – כמו גם אנטי גיבורים – עוד ייכתבו בספר החיים של המועדון הזה. הדרך עוד ארוכה ומפותלת. אבל אנחנו בית"ר, קיבינימט. ואריות לא מכירים נואש.
חג שמח.

לסיקור מלא של כל מהלכי המשחק וראיונות עם השחקנים ומשה סלמי מוזמנים להיכנס לאתר הכתב של אמיר ליברמן בלינק הזה

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

דצמבר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

2 תגובות

  1. מה יש להתאכזב ממשחק כזה? יש מישהו או משהו שלא היה טוב? הייתה יריבה חזקה שהתישה אותנו, וזה ניצחון של ווינריות ורוח וכישרון שאגור בשחקנים, שבסוף הביא עוד ניצחון חשוב. לדעתי כבר עכשיו אפשר לסמן אותו כנקודת מפנה בעונה הזו, כשזה גם המצב בטבלה.

    חורף של הפסדים ואכזבות ברבים? למה שיגיעו?

    1. אני מקווה שלא יגיעו, כמובן. אבל מהסתכלות על הליגה, לא מידיעה אבל כן מהסתכלות על התוצאות, עוד יהיו מאבקים קשים – וגם רגעי שפל – עד שנשיג את המטרה. ככה נראה לי. הלוואי ואתבדה. וגם לי זה נראה כמו ניצחון חשוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *