בחורים רעים: אבישי סלע על המשחק הסוער מול בני יצ'אלאל

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

יש הרבה דרכים לזלזל בנקודות שלקחנו. לציין את העובדה שאף גול לא בא מהברקה התקפית יוצאת דופן; לציין את העובדה ששיחקת מול 10 שחקנים מהדקה ה-28, ולאורך כל המחצית השנייה מול תשעה שחקנים בלבד; להזכיר שגם מול הקבוצה שנמצאת במקום ה-12 מבחינת ממוצע הבקעות למשחק (1.4; מתחתיה רק שדרות, בית"ר יבנה ובית שמש) הצלחת לקבל שער די מביך. כל הטיעונים הללו תקפים ולגיטימיים, וראויים לעיונו של המאמן החדש – עמית ברבש.
אבל אני אופטימי, אז אני אסתכל על צד חיובי אחד: מעבר לכל ה"נחמדות" שלנו כמועדון, והחזית הבסה"כ-אטרקטיבית שאנחנו מנסים להציג לעולם כרעיון – נכנס מימד חדש למשחק שלנו. מימד של "רוע". במובן הכי טוב של המילה.
הרשו לי להיתלות באילנות גבוהים: אני אף פעם לא הייתי אוהד (בלשון המעטה) של ברצלונה. אבל לקבוצה של לואיס אנריקה הרבה יותר קל לי להתחבר מאשר לקבוצה של פפ. והדימוי שאני אוהב לתת הוא דימוי מוזיקלי: ברצלונה של פפ היתה להקת בנים. בקסטריט בויז פינת אן סינק. חבורה של ילדודס מוכשרים, אלילים של ילדות בנות 12, יפיופים ללא פגמים. הקבוצה של מסי. ברצלונה של אנריקה היא הרבה יותר לואיס סוארז. הוא לא החבר שאמא שלך רוצה שתביאי הביתה, הוא יותר הקריפ שמסתכל עליך מוזר ברחוב. הוא לא נראה כמו פוסטר. הוא נראה כמו סיוט. הוא קילר. הוא מסוכן. יש כאלה שאפילו קראו לו משוגע. בקיצור, בתהליך הדרגתי ברצלונה עברה מלהקת בנים ללהקת רוק בועטת. כלומר, עדיין לא ממש. סינרגיה כזה.
וחזרה לנורדיה: בשעות שאחרי המשחק אוהד אחד בירך על כך שבמהלך המשחק הפסקנו להוציא כדורים אחרי הפציעות – כלומר, בזבוזי הזמן – של יצ'אלאל. ובתוכי קצת התחבטתי בשאלה איך אני מרגיש בקשר להחלטה כזו. הרי בצד אחד של המוח קבוצה אמורה להחזיר כדור כששחקן שוכב פגוע. מצד שני כאשר מנצלים את הג'נטלמניות הזאת לרעה, אפשר להבין גם את מי שלא מוכן להשתתף במשחק הזה – בטח לא כשהוא בצד המפסיד. אז נורדיה המשיכה לשחק (אם כי צריך לציין שבתחילת המשחק כן היה שחקן פגוע ונורדיה כן הוציאה את הכדור החוצה; רק בפעם השנייה או השלישית, כשהשרירים של שחקני יצ'אלאל איכשהו התגלו כרגישים יותר כשהתוצאה היתה 0-1 לטובתם, זה נפסק) ואני חשבתי שאולי יש בכך גם סיבה חיובית.
המשחק הזה היה קרב, הרבה יותר משהוא היה משחק כדורגל קלאסי. יצ'אלאל הצליחה לנצח בפיזיות ובכוחניות במשחק ברחובות (נגמר 0-0, אבל תיקו עבורה בהתחשב ביחסי הכוחות שקול לניצחון); ובמשחק הזה איימה לעשות את אותו הדבר, אבל נורדיה הצליחה להתגבר. והצליחה לסיים עם ידה על העליונה בסיומו של הקרב. להניף את היד למעלה.
בסופו של דבר הבקענו שלושה שערים וניצחנו. הצלחנו לשבור רצף של שבועיים מבאסים מאוד, אולי – אינשאללה – בדרך יציאה החוצה ממשבר לא קטן. אי אפשר לחפש טביעת אצבע של מאמן אחרי משחק אחד (ותרשו לי לא להחשיב את המשחק ברהט – היו שם הרבה דברים, כדורגל הוא לא אחד מהם), אבל נדמה שהקשיחות והנחישות הם משהו חיובי מאוד שהרוח הברבשית הביאה איתה לקבוצה.
ואסף לוי. שומר על מקומו בתור "הגיבור הבלתי מושר" של העונה הזאת. משיג את שער השוויון הכל כך קריטי, חותם את התוצאה בדקה ה-60 ומוציא את הרוח ממפרשי היריב. פעם עוד חשבנו שהוא "סופר סאב". עכשיו נדמה שהוא פשוט "סופר אסף". ייטיב ברבש אם ייתן לו עוד הזדמנויות, נדמה שהיום הוא הוכיח שהוא ראוי להן.
השמיים היו תכולים להפליא. היה קר, אבל קר במידה. שמש טובה זרחה. שמש צהובה. כשהשחקנים הגיעו בסוף לחגוג, הם הרגישו עייפים. ראית את זה עליהם, ואפשר להבין אותם. זה לא היה משחק פשוט כלל וכלל. אבל ניצחנו. והניצחון, כמו מכחול ייחודי, צובע בתכלת – ובצהוב – את כל הדברים הפחות טובים.
זה היה יום מושלם.

סיקור מלא של מהלכי המשחק וריאיונות עם השחקנים תוכלו לקרוא כרגיל באתר הכתב של אמיר ליברמן בלינק הזה

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *