כוכב מישל(ן) / ראיון עם מישל רוס

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

אחד השמות המרכזיים שסומנו בפנקס שנשא מאמן בית"ר נורדיה ירושלים, ויקטור גניש, לקראת חודש ינואר בתור חיזוק אפשרי לקבוצתו, היה זה של מישל רוס, אז שחקן הפועל מרמורק בליגה הלאומית. גניש, שאימן את רוס בעבר, ראה בו כמי שיכול לחזק את משחק ההתקפה טעון השיפור של קבוצתו, ובעיקר למלא את החוסר בשחקן אגף טבעי. ב-17 בינואר שאיפתו של גניש נשאה פרי, כשרוס חתם רשמית על חוזה כשחקן בית"ר נורדיה ירושלים עד לתום העונה.

חודש וחצי ושש הופעות אישיות לאחר הגעתו של רוס, אפשר כבר לומר שהמאמן פגע היטב בבחירתו: הקשר ההתקפי מוכיח עצמו שוב ושוב כשחקן טכני במיוחד, עם דריבל נהדר, כוח מתפרץ בולט וצעד ראשון מסוכן. בחסות אלו הוא כבר חתום על שער ובישול יוצאי דופן – כל אחד מהם תוצאה של מהלך אישי עתיר תושייה וכישורים. השבוע הוא שוחח עם חברי העמותה אמיר אליהו ועמנואל שלמון, כדי לספר להם מה עמד מאחורי החלטתו לעשות את המעבר הלא-שגרתי שביצע באמצע העונה, לשתף אותם בהערכות שלו לגבי סיכויי הקבוצה להגיע אל הפלייאוף העליון ולהצביע על האספקטים שעליו עוד לשפר כדי להפוך לשחקן טוב עוד יותר.

מישל, ספר לנו קצת על עצמך.

"אני בן 26, מאשדוד. רוב השחקנים בליגה א' עובדים במקביל לכדורגל, אבל אני בינתיים מתעסק רק בכדורגל. האמת היא שעכשיו אני מחפש משהו נוח לעבוד בו, מהבוקר עד סביבות 14:00-15:00 בצהריים".

איך נראה סדר היום שלך?

"אני תמיד קם מוקדם, אוכל ארוחת בוקר, ואז יוצא לסידורים שונים או שנשאר בבית, מחכה עד האימון. אני גם מתאמן לבד בחדר כושר".

אתה חלק מחמישיית שחקנים שבאופן קבוע נוסעת יחד לאימונים מהדרום, ובחזרה (לצד פרדי ציון, אלי זיזוב, בנימין אור והנהג אדי דדון). איך הקשר ביניכם?

"אנחנו חברים טובים. זאת נסיעה של ארבעים דקות, שעה גג, ואנחנו מעבירים את זה בכיף עם צחוקים ושירים. אלי (זיזוב) ואני חברים הרבה שנים, והוא מי שעושה את השטויות באוטו. גם את פרדי (ציון) אני מכיר הרבה זמן; כבר שיחקתי איתו באשדוד. לבן (אור) ואדי (דדון) התחברתי גם כן בהמשך. בן אחד שלא מדבר הרבה ולא מוציא מילה אלא תקוע באזניות שלו, אבל הוא חמוד. גם אדי סבבה, השתלבנו יפה יחד בנסיעות".

כמו עוד מספר שחקנים ששיחקו (חלקם אף עדיין משחקים) בשורותינו בשנתיים האחרונות, גם רוס גדל במחלקת הנוער של מ.ס אשדוד. השם המוכר ביותר במחזור הגיל שלו הוא זה של ניר ביטון, כיום שחקן סלטיק ונבחרת ישראל. ואולם, רוס, יליד 1991, לא זכה ליהנות מימי האקדמיה האשדודית הפופולרית. בנוסף, בעונתו הראשונה כשחקן נוער שיחק דווקא במכבי קריית גת ובמכבי יבנה. את העונה שלאחר מכן כבר העביר בנוער של מ.ס אשדוד, אך גם אז לא ממש מצא את מקומו. "מבין כל שחקני קבוצת הנוער, רק שלושה-ארבעה חתמו בבוגרים בסוף העונה. אותי לא רצו להחתים, וכבר לא יכולתי לשחק כחריג נוער, אז עברתי לשחק בליגה ב', במדי מ.ס שיכון המזרח". אף שבשיכון המזרח זכה מישל לאמון משמעותי יותר, כשרשם 20 הופעות ליגה, ההתקדמות האמיתית שלו כשחקן הגיעה בעונתו השנייה כשחקן בוגרים (2011/12), כשקפץ בבת אחת שתי ליגות. "עברתי לשחק בליגה הלאומית, במדי סקציה נס ציונה. שם כבר היה מדובר ברמה גבוהה הרבה יותר. בליגה ב' אתה בעיקר פוגש שחקנים מבוגרים ולא מקצוענים. בליגה הלאומית הסתדרתי מצוין, היה לי מאמן שאהב אותי ושנתן לי הרבה קרדיט (רפי כהן). החזרתי לו על המגרש".

בשנים שלאחר מכן רוס נדד בין שלל קבוצות ושלל ליגות: בעונת 2012/13 שיחק במדי הכח רמת גן בליגה הלאומית. בעונה שלאחר מכן עבר להפועל מרמורק (אז בליגה א' דרום), ושם גם שיתף פעולה לתקופה קצרה עם מאמנו כיום, ויקטור גניש. לקראת עונת 2014/15 שוב התקדם שתי ליגות – הפעם עד לליגת העל – כשחזר לכור מחצבתו, מ.ס אשדוד, בשורותיה ערך ארבע הופעות ליגה ("שיחקתי שם עם חברים טובים שלי"). בשנה שלאחר מכן עבר להפועל ירושלים בליגה הלאומית, שם פגש לא מעט שמות שמוכרים לנו היטב (רותם בוסקילה, אסף לוי, ניר מנצור, איציק אפרים וגם אוראל חורב). את החוויה כשחקן האדומים רוס לא זוכר לחיוב: "היו שם בעיות כלכליות, וגם מגרש האימונים היה קטסטרופלי. ממש לא היה אפשר להתאמן עליו".

את העונה שעברה התחיל מישל במדי מ.ס כפר קאסם, אך למרות 12 הופעות ליגה, עזב במהלך העונה לבני יפו. בתחילת העונה הנוכחית שב להפועל מרמורק, הפעם בליגת המשנה, אך ככל שחלף הזמן איבד את מקומו. החל מינואר האחרון, הוא צהוב-שחור.

במבט על ההיסטוריה שלך כשחקן, נראה שאתה מתקשה למצוא קבוצה שתישאר בה לאורך זמן.

"נכון, זה משהו שאבא שלי מעיר לי לגביו כל הזמן. האמת היא שאף פעם לא קרה שעזבתי קבוצה כי לא הייתי טוב. תמיד הסיבה היא שלא הסתדרתי עם המאמן או שהיו ריבים כאלו ואחרים. אני לא אשקר, יש לי ראש קשה. אבל עכשיו, כשאני פה בנורדיה, תחת מאמן שאני מכיר, כיף לי. אני נהנה מהאנשים ומתחבר מאוד גם לשחקנים הירושלמים".

ובכל זאת, ההחלטה של מישל לעשות את המעבר לבירה באמצע העונה לא הייתה פשוטה. בין היתר, היא נבעה מכך שהתקשה להסתדר עם מאמנו בהפועל מרמורק, ניסן יחזקאל. "אני לא ארחיב יותר מדי לגביו, אבל זה נכון שלא כל כך הסתדרתי איתו. בהתחלה דווקא שיחקתי, בחלק מהזמן גם הייתי שחקן הרכב, אבל בשלב מסוים זה נגמר – הושיבו אותי על הספסל ולא שיחקתי כמה משחקים ברציפות".

למה זה קרה?

"אני לא חושב שזה נבע מסיבות מקצועיות. אבל זאת היסטוריה, אני לא רוצה לדבר על מה שהיה שם. רציתי לעבור קבוצה, לשחק וליהנות. אני חושב שעכשיו הגעתי למקום הנכון".

סיפרו לך על הרקע המיוחד שמאחורי ההקמה של נורדיה?

"האמת שלא סיפרו לי כלום. שמעתי רק שזה מקום טוב ומסודר, ולא מעבר לכך. זה הספיק לי".

ועדיין, עברת לליגה נמוכה יותר. בטח חשבת על זה לפני ההחלטה.

"כן, חשבתי על זה. יכולתי להמשיך בליגה הלאומית, וגם היו לי הצעות מליגה א' צפון, אבל היה לי חשוב להגיע למקום שבו אשחק ואיהנה. ידעתי שנורדיה היא מקום מסודר עם תנאים טובים, וזאת ירושלים, אז זה לא שאתה נעלם כל כך בעקבות ירידת הליגה".

כשאתה מסתכל על שחקנים ששיתפו איתך פעולה בעבר ועכשיו נמצאים ברמות הגבוהות, אתה חש איזושהי קנאה כלפיהם?

"אני בעיקר מאוכזב, כי אני חושב שיכולתי להגיע לרמות האלו. אבל לא כל כך האמינו בי. לא קיבלתי מספיק צ'אנסים בשלב הזה של הקריירה".

הזכרת את גניש. כשחקן, מה קיבלת ממנו בעבר או מקבל ממנו היום?

"הוא לא אימן אותי הרבה זמן במרמורק, משום שפיטרו אותו אחרי כמה מחזורים. אבל אני מכיר אותו. הוא מאמן חבל על הזמן, וחוץ מזה גם בנאדם טוב. מבחינתי הוא לא רק מאמן, הוא גם חבר. ייאמר לזכותו שהוא מכיר טוב את הליגות האלו. גם ברגעי משבר, הוא יודע לעשות את השינויים הנדרשים עבור הקבוצה".

האימונים של גניש מתנהלים בקצב מאוד גבוה. איך אתה מגדיר את האימונים שלו ביחס למה שהתרגלת אליו בליגות גבוהות יותר?

"ויקטור אוהב אימונים ארוכים, לפעמים הוא אפילו מגזים בעניין… הקצב אצלו טוב, ואנחנו עושים הרבה משחקונים ועובדים הרבה על לחץ. זה הדבר הכי חשוב: העבודה על כושר המשחק. ויקטור לא אחד שמתעסק באימוני כושר יותר מדי".

למעשה, אין לנו מאמן כושר. חווית דבר כזה בעבר?

"האמת שלא, זה חדש עבורי. ברור שצריך פעם בכמה זמן לעשות כושר, אבל אני מאמין בעבודה על כושר משחק – משחקוני לחץ, תרגילי אחד על אחד. כל שחקן אוהב אימונים כאלו, כי הם מאפשרים לו את המגע עם הכדור. ככה עובדים על כושר באמת".

כששואלים את הקשרים הקדמיים של הקבוצה היכן הם מעדיפים לשחק, מרביתם עונים בביטחון את אותה התשובה: במרכז, מתחת לחלוץ. ככלל, רוב השחקנים היצירתיים מעדיפים את הבלטה החופשית של קשר האמצע. אלא שבמקרה של רוס הסיפור שונה: "אני מרגיש שאני הכי בא לידי ביטוי בכנף. שם נוח לי יותר, בגלל המעברים והאחד על אחד שלי. גם כשיש ליריבה קרן או כדור חופשי, ויקטור מבקש ממני להישאר על החצי, כדי לתת אופציה של משחק מעברים. אבל כולם אצלנו 'כלבויניקים' כאלו – גם כששי ניסים, למשל, משחק על הקו, הוא עושה את זה כמו שצריך".

משיתוף הפעולה שלך עם יונתן זדה על הקו הימני, נראה שאתם מסוכנים מאוד ביחד.

"זדה מגן התקפי מאוד ושחקן מצוין. לגבי התיאום בינינו, עוד לא שיחקנו הרבה ביחד, אבל לכל אחד מאיתנו יש הבנת משחק, וראו את זה כששיחקנו יחד מול נס ציונה. לא צריך יותר מזה".

דיברנו על משחק המעברים, אבל חלק מהמשחקים בליגה הזאת דורשים התמודדות עם יריבות שסוגרות ומצופפות.

"נכון, ויש גם מגרשים שלא מאפשרים לך לשחק. יש הבדל של שמיים וארץ בין התנאים במגרשים כמו נס ציונה וטדי לבין התנאים הנוראיים של שכונת התקווה, שם הדשא מחליק מאוד, או של בקעת הירדן, שלמה שיש שם קשה לקרוא 'מגרש'. מה אני עושה במגרש כזה? אני מנסה בכל זאת לפתח את המשחק שלי, ומה שיוצא, יוצא. אתה לא משנה את סגנון המשחק שלך רק כי המגרש לא טוב".

בשל חוסר בכושר משחק, השלמת 90 דקות רק פעם אחת מאז שהגעת אלינו. באיזה כושר משחק אתה נמצא עכשיו?

"אני חושב שעכשיו אני בכושר טוב, גם מבחינת כושר המשחק. אני מרגיש שאני מוכן ל-90 דקות ושאני חד יותר במשחק שלי. נאלצתי לנוח ביום שישי האחרון בגלל צהובים, אבל לא רציתי את המנוחה הזאת – אני לא מרגיש תפוס או משהו כזה".

ויקטור מאמן שדורש משחקני החלק הקדמי לעשות הרבה עבודת הגנה. לגביך נראה שהוא דורש פחות בחלק הזה.

"ויקטור אחד שדורש מכולם לעשות הגנה, וגם ממני. אני יודע איך לחלק את הכוחות על המגרש; הוא מכיר אותי, סומך עליי ויודע מה אני יכול לתת לו. זה לא שאני מפקיר בחלק ההגנתי, ככה שהוא יכול להיות רגוע. לפעמים הוא לחוץ, אז אני מרגיע אותו, אומר לו 'אל תדאג, הכול בסדר'".

אתה סופג הרבה צהובים.

"חטפתי כרטיס אחד על דיבורים, והיתר על 'פאולים'. השופטים שולפים פה כרטיסים בקלות יתירה. בליגה הלאומית יש יותר מקום לאגרסיביות, כי שם לא שורקים על כל דבר. בליגה א' על כל נגיעה שורקים. עוצרים את המשחק כל הזמן, במקום לתת לו לזרום".

מבט על הסטטיסטיקה של רוס לאורך הקריירה שלו מעיד על כך שבכל הנוגע לכיבושים, הוא מתקשה להיות פקטור משמעותי. שיא ההבקעות שלו לעונה אחת כשחקן בוגרים עומד על שלושה – נתון שרשם בעונת 2013/14, במדי הפועל מרמורק. מישל, שכמובן מודע היטב לנתונים הללו, פועל לשנותם: "זאת הבעיה שלי בקריירה – אין לי מספרים. דווקא בישולים יש לי הרבה, כל שנה אני מבשל לפחות 10 שערים. אבל 'הכסף הגדול' נמצא בגולים, וזה מה שחסר לי. אז שיניתי פאזה, ועכשיו אני מחפש כל הזמן את השער. רואים את זה: אני משחק רק לעומק. אתם לא תראו אצלי פס אחורה או לרוחב סתם. אני גם חושב שדייויד (גומז) ואני הוספנו הרבה עוצמה וכדורגל להתקפה של הקבוצה מאז שהגענו".

"באופן כללי, אני לא אוהב סגנון משחק של הגבהות ושל כדורים ארוכים אל חלוץ ה'קיר'. יש לנו שחקנים כל כך טובים וטכניים, ככה שאנחנו יכולים להניע כדור בצורה טובה מול כל קבוצה בליגה".

במשחק נגד מחנה יהודה הקבוצה נראתה רע, ודווקא אתה היית נקודת אור. אתה מסוגל להיות האיש שדוחף את הקבוצה קדימה כשלא הולך?

"אני לא מפחד מזה. אני מדבר, צועק, אני גם יכול לקלל לפעמים, והכול בקטע חברי. השחקנים הכירו אותי כבר, והתחברתי אליהם יפה".

נגד מחנה היה חסר מישהו על המגרש שידחוף את הקבוצה כדי להבקיע את השער השני.

"אני חושב שבמשחק ההוא התבצעו חילופים שבאופן אוטומטי משכו אותנו לאחור".

עכשיו אנחנו צפויים לשוב לסגל מלא, דבר שגם יצור לא מעט תחרות בעמדות הקישור ההתקפי.

"זאת תחרות בריאה, וזה תמיד טוב שיש בקבוצה תחרות. אם אין תחרות, שחקנים עושים מה שהם רוצים. אז כן, מי שיהיה טוב, ישחק. אני באופן אישי לא מתעסק בזה, ותמיד מגיע כדי להתאמן טוב. אני לא מתערב בהחלטות של המאמן".

איך החיבור הקבוצתי מבחינה חברתית?

"השחקנים מחוברים טוב אחד לשני. זה נכון שיש לנו ותיקים לצד צעירים, אבל הוותיקים מתייחסים לצעירים כשווים אליהם באימונים, וגם נותנים להם את הגב שהם צריכים. אתם לא רואים פה שחקנים נוטשים אימונים או דברים כאלו; כולם מתחילים ביחד את האימון, וכולם מסיימים אותו ביחד. יש פה הרבה אנשים טובים, וכיף איתם. גם מגרש האימונים הוא לא ברמה לליגה א', וחדר ההלבשה הוא של ליגת העל – כולל כל מה שאנחנו צריכים. ממש תענוג".

יש לנו קהל תומך מאוד, אבל כשאנחנו משחקים בטדי אתם השחקנים חווים מסביב גם יציעים ריקים. איך זה משפיע עליך?

"בטדי תמיד כיף לשחק, וזה טוב לנו גם מבחינה מקצועית – יותר קל לנו להניע כדור במגרש הזה. לגבי הקהל, אני לא מתעסק יותר מדי במה שמסביב. תמיד כיף לקבל תמיכה מהקהל, ואני כמובן מתייחס כששרים לי, אבל אני רגיל עוד מימיי במרמורק ששרים לי את השיר הספציפי שלי. מה שכן, באשדוד ובהפועל ירושלים, למשל, לא היו מאסות של אוהדים. רק כאן ובמרמורק חוויתי את הקונספט של קבוצת אוהדים".

מה עוד חסר לך כדי להפוך לשחקן טוב יותר?

"כמו שאמרתי, אני חושב שהכול בראש. יש לי בעיה בחלק המנטאלי, באופי. מתי זה בא לידי ביטוי? אני אתן לכם דוגמא: כשהייתי באשדוד היו תקופות שבהן כמעט שלא שיחקתי. התאמנתי טוב, חשבתי שמגיע לי לשחק ואז, יום אחד לפני משחק, הייתי מגלה שאני לא בסגל. כשזה ככה לאורך זמן אתה מתבאס, כי אתה יודע שאתה מתכונן טוב, שמגיע לך ושלאחרים לא מגיע, ועדיין אתה לא מקבל את חולצת הסגל בסופו של דבר. אז כן, יורד לך, יורד לך הביטחון. שחקן כדורגל לא יכול שלא לשחק. לשחקן שלא רואה מגרש אין מה לעשות במקצוע הזה, לדעתי. אז ברגעים האלו הרגשתי תמיד שאני רק רוצה לעזוב את המקום שאני נמצא בו, ופשוט ללכת לשחק. לשמחתי, בנורדיה זה לא קורה לי".

אז מיהם האנשים שמכווינים אותך ברגעים הקשים?

"יש את הסוכן שלי ויש את אבא שלי, שמלווה אותי מגיל צעיר. למשחקים של נורדיה עוד לא יצא לו להגיע, אבל זה יקרה".

אילו קבוצות אתה אוהד?

"כשהייתי קטן אהדתי את מכבי חיפה, אבל עכשיו כבר לא. אני חושב שזאת העונה של בית"ר, ושהיא תזכה גם באליפות וגם בגביע המדינה. בחו"ל הקבוצה המועדפת עליי זאת ארסנל. פעם היה כיף לראות את הקבוצה הזאת".

יש לך מודל לחיקוי? לנו אתה מזכיר מעט את אסנסיו מריאל מדריד.

"כן, הוא כוכב. יש את ניימאר, אני מאוד אוהב אותו. יש את מסי, אבל זאת ליגה אחרת. בארץ אין לי איזה מודל לחיקוי".

במבט לעתיד, איפה אתה רואה את עצמך בהמשך הדרך, בהתחשב בכך שאתה פחות או יותר באמצע הקריירה?

"השאיפה שלי היא לחזור לליגה גבוהה יותר, אם כי כרגע אני לא רואה את עצמי לא ממשיך לקראת העונה הבאה. יש כבר דיבורים על ההמשך, ואני לא שולל שום דבר. הכול יכול להיות. מה שחשוב לי זה לשחק – ופחות משנה איפה אני נמצא".

בחזרה אל העונה הזאת, מצפה לנו עכשיו משחק חוץ קשה נגד יבנה.

"אני מכיר חלק מהשחקנים שם. זאת קבוצה טובה מאוד, היא יציבה והיא רוצה לעלות ליגה, ועכשיו היא גם צמצמה את הפער מהפסגה. היא תבוא במומנטום חזק, אבל אנחנו נבוא לנצח, ודיברתי על זה כבר עם ויקטור השבוע. אנחנו מגיעים אחרי שניצחנו בנס ציונה ואחרי שנתנו 0-5 מול דימונה, אז ברור שייקחו אותנו מאוד ברצינות. אבל אני לא אחד שמתרגש ממשחק כזה או אחר – אני בא כרגיל. בסך הכול בליגה הזאת אין פערי רמות: חוץ מקבוצה-שתיים שיציבות לאורך כל הדרך, כל הקבוצות הן באותה רמה".

אתה לא מתרגש, אבל אנחנו מתרגשים…

"כן, אתם מתרגשים ואתם רוצים פלייאוף עליון. גם אנחנו רוצים. אנחנו בתקופה טובה, ואם נמשיך ככה – אני מאמין שנגיע לשם. אנחנו קבוצה חזקה מאוד; אני לא חושב שחסר לנו משהו".

לסיכום, מהו המסר שלך לאוהדים?

"אני מקווה שהקהל ימשיך לבוא ולעודד, כמו שהוא עשה עד עכשיו. אנחנו נעשה את העבודה שלנו על המגרש, ובעזרת ה' אני מאמין שנהיה בפלייאוף העליון. אני מאמין שאנחנו נרשום המשך עונה מוצלחת, ככה שכולם ייהנו".

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *