נורדיה – פעם שמונים ושמונה / הבלוג של גלעד אימס

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

כמה קר כבר יכול להיות באמסטרדם בתחילת אוקטובר ? מסתבר שמאוד. אחרי יום ראשון שמשי קיבלנו שבוע רטוב של גשם מטורף. מדי פעם הפסקות קצרות לטובת שמיים כחולים. אבל הרוחות העזות מיד הביאו איתן עוד עננים ספוגי מים. עננים שלא עזבו עד שהתרוקנו מתכולתם על כל מי שלא מצא מוזיאון להסתתר בו מחמתו של הסתיו ההולנדי.
הטיול תוכנן כחודשיים מראש. מזג האוויר נלקח בחשבון ונעשו הכנות מתאימות בעניין. אך יחד עם כל התמרונים לא הצלחתי לארגן שהחזרה לארץ תהיה לפני המשחק נגד נס ציונה. נדיר שאני מפספס אירוע של נורדיה, ועוד מרצוני החופשי. יותר נכון מרצונם של בני משפחתי והלו"ז הבעייתי של חגים, מועדים והגשרים ביניהם.


כדי להתנחם אני שולף בכל הזדמנות את הצעיף הצהוב שחור, שמונח דרך קבע בתיק הגב. אם לא יעזור בקור, לפחות יחמם את הלב. אבל עדיין קר לי בראש. כדי לפתור את הבעיה אני מחליט לקנות כובע צמר בצבעים תואמי צעיף, שישלימו את הסט.
בחנות הראשונה שנקרית בדרכי יש מלא מזכרות במחירי תיירות מופקעים ומספר לא מבוטל של פראיירים שמוכנים לשלם עבור כל מה שמזכיר את אמסטרדם בפרט והולנד בכלל. בחלק הפנימי יש כובעים, אבל כולם בצבעים לא נכונים. גם בחנות הבאה המצב דומה וגם בזו שאחריה. מסיבה לא ברורה אזל המלאי, או שמספר בלתי סביר של אוהדי בית"ר פשטו על הסחורה המקומית.
וכמו בקלישאה ההיא שמי שלא מבקיע סופג, כך גם במקרה שלי, אם אני לא קונה השופינג עובר לקבוצה היריבה, למשפחתי היקרה, שבתום יום עמוס שקיות מצהירים פומבית שזו רק ההתחלה. ויש לנו עוד שבוע שלם כאן…
איכשהו אני שורד את היום הראשון והשני כדי שבשלישי ימשך הקטל בחנויות הנבחרות. בין לבין אני מצליח לאתר דוכן פוטנציאלי ומחפש את מבוקשי, אבל כמו תמיד יוצא מאוכזב. לסיורים במוזיאונים אני מצטרף בשמחה, ולו רק מהעבודה שרובם נמצאים בין ריכוזי חנויות, בעלות תקווה קלושה לספק לי את הפריט הנעלם. לבתי קפה אין לי בעיה ללכת, אם כי גם בסביבתם המציאות טופחת על פניי. בכל אמסטרדם אין כובע צהוב שחור. מוזר, באמת מוזר הקטע. עכשיו זה כבר עניין עקרוני. חייב למצוא אחרת אחתוך לעצמי אוזן ואאלץ להציג את יצירותיי לצד אלה של ואן גוך.
לפני שיצאתי מהארץ רכשתי חבילת סלולר רצינית שתספיק לכל החופשה. לטעון את הנייד אין בעיה. באמסטרדם יש יותר שקעים מסמים קלים. לכל קיר, עמוד או סתם חור, אפשר להתחבר. החשמל זורם כמו מים בתעלות ואנחנו זורמים בין מוזיאונים, מסעדות, קופי שופ'ס ומיליוני אופניים (שאגב, אף אחד מהם לא חשמלי), פארקים ירוקים, חלונות אדומים (טפי). בכל הזדמנות, כשאין ניתוקים באינטרנט, אני בודק מה קורה בדף הפייסבוק של הקבוצה, מחכה כמו כולם לסוף שבוע, כי בכל שישי, גם אם אני באמסטרדם ולא בלוד, בלב זה בית"ר, בלב זה נורדיה.
לקראת המשחק אין צורך בהכנות מיוחדות. רק חשוב למצוא כל בו גדול ולשלוח את המשפחה עם כרטיס אשראי פנימה. אחר כך להתמקם בכניסה, לתפוס זווית נוחה ולהדק את הצעיף הצהוב. כובע עדיין לא מצאתי. נראה גם ששחקני נורדיה לא מוצאים את השער, שלא לומר אחד את השני.
בגלל בעיות קליטה יש הרבה ניתוקים בשידור. בכל פעם שהתמונה חוזרת נס ציונה מגדילה את היתרון. אחרי השער השלישי אני מכבה את הסלולרי. אם זה בגללי אני לא צריך את התבוסה על מצפוני. מה גם שסשן הקניות הסתיים ועכשיו הכיוון לקצת היסטוריה יהודית – בית אנה פרנק.


התור לפני הכניסה לאתר ארוך. שעתיים וחצי לפחות. מבקרים מכל העולם. כל ניסיונותיי להסביר לעומדים לפנינו שאנחנו יהודים וסבלנו מספיק, לא עוזרים. הגויים לא נותנים לעקוף, עושים פרצוף מתעלם ופותחים מטריה, בעיקר כי החל לרדת מבול, מה שמבריח אותנו לבית הפנקייק הסמוך והמפורסם ביותר בעיר, עד חלוף הזעם, או הרעב, או מה שיבוא קודם.
עד שמגיע התפריט אני מתחבר לשידור עמוק בתוך המחצית השנייה. נראה שהסבל של היושבים בלוד ממשיך. למען ההזדהות עם המצב אני מזמין פנקייק מלוח, צרוב מעט בקצוות, עם גבינה ובייקון מעל וקפה הפוך. אשתי והילדים בחרו לסבול עם פנקייקים מתוקים ותוספות של תפוחים, שקדים, בננות, שוקולד וקצפת. כי אם לסבול אז עד הסוף.
למחרת, כדי להתאושש מעט מאירועי הימים האחרונים, נוסעים לזאנסה סכאנס. להתאוורר בין בתי הכפר, הגשרים, תחנות הרוח, חנויות המזכרות. כמה זה שונה מהעיר הגדולה, כמה מרגיע. כמה…
לא יודע אם היכה בי ברק, או כנף של אחת מתחנות הרוח, אבל אחרי שפקחתי את עיניי מצאתי את עצמי מול מדף מלא כובעים בכל הצבעים. כן, בכל הצבעים. גם צהוב שחור. אושר מילא את ליבי. דמעות חנקו את גרוני. ברגליים רועדות ניגשתי למדף, הושטתי יד ושלפתי את שחשקה נפשי כמעט מהרגע הראשון בו דרכתי על אדמת הולנד.
זהו. מבחינתי מיציתי את החופשה. אפשר לחזור לארץ. אני מוכן לחורף. בעיקר לקור של טדי, אליו נחזור בשישי הקרוב. לא בטוח אם השבוע יהיה מספיק חורף בשביל הכובע החדש. אבל מעכשיו הוא ישכון דרך קבע בתיק הגב שלי, יחד עם הצעיף, ממתין לרגע הנכון…

אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן. וכמו שאומרים אצלנו בהולנדית:
Kom op Betar, Nordia natuurlijk

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *