נורדיה – פעם שישים וארבע / הבלוג של גלעד אימס

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

"עזוב אותך, מה יש לך לחפש בקריית משה?" אומר הוויז. "לפחות אם הייתה זו שבירושלים, אבל רחובות? למה לקחת סיכון מיותר ועוד עם הבן שלך איתך, לא חבל?"
אני מכבה ומדליק אותו מחדש, אבל הוא בשלו, "רק לפני כמה ימים היה שם רצח" הוא שולף טיעון משכנע עם לינקים לכתבה רלוונטית, "במקום שכונת עוני עם אלימות קח את הילד למשחקייה, שמורת טבע. תעשו זמן איכות יחד במקום בטוח."
אני חייב לעדכן גרסה, אולי זה יסיר ממנו דעות קדומות. בינתיים מרדים את החצוף ומנווט כמו פעם, לפי שלטים ובלי טובות. באופן עצמאי אני נצמד לשמאל ואחרי הכיכר יוצא ביציאה השנייה. אחרי הווילות של רחובות, מול בניינים חדשים, פונים לכיוון פרדסים, לכיוון זמן שעצר מלכת אי שם באתיופיה של המאה הקודמת. בתים מתפוררים עם חצרות מוזנחות, מגודרות היטב להסתיר את שקורה בהן. מדי פעם מופיע בית מלאכה קטן ומפוקפק. פה ושם בני המקום, בעיקר ילדים, ללא מעש, ללא תקווה. לכלוך לאורך שביל הכורכר שמוביל למגרש, אם אפשר בכלל לקרוא לגבעה שיש כאן מגרש. במקרה הטוב זה יכול לשמש נקודת מפגש ליציאה לטיולי אקסטרים באזורי הפורענות.
חוץ מזה המגרש כל כך קטן שכל בעיטה נכנסת לשער אבל של אחת החצרות הסמוכות. כל כך קטן ששני השוערים יכולים לדבר ביניהם בלחש בלי להפריע לחבריהם לפתח משהו שדומה לכדורגל. כל כך קטן שלמרגלות הגבעה בנו כלוב בשביל אוהדים ושמו שלוש שורות שמהן אין סיכוי לראות את מה קורה במעלה האחו, אם אתה לא קוף או ציפור נודדת. די מייאש העניין. רק מוכר הנקניקיות במזנון המאולתר אופטימי מתמיד. לא כל יום מגיעים לכאן כמה מאות אוהדים, רובם רעבים, שבמצבי קיצון ישימו מבטחם בלחמנייה שנסה ליחה לפני שני מחזורי ליגה. אבל לקטן כל זה לא אכפת. עם ביסלי ביד וסוכריה עם צבעי מאכל שקיבל מעמי, הוא מסודר. חוץ מזה הוא מאוד אוהב לבוא איתי למשחקים של נורדיה. גם אני אוהב, אם כי הפעם קצת קשה לקרוא למה שקורה מולנו משחק.
פתיחה חלשה כמו במחזורים קודמים. משהו לא זורם, לא מתחבר. מסירות חסרות כתובת, ללא יעד ברור, כאילו השחקנים לא רואים טוב את הכדור. כדאי לשקול לשלוח אותם לעבור בדיקת ראיה אצל הספונסר שלנו. זה בהחלט יכול לעזור לכמה מהם. אבל בינתיים אין משקפיים ויש בלגן לא סימפטי. בני יצ'אלאל מסתגרים ומתחזים לפצועים כדי להעביר זמן.
גם בגזרת העידוד לא משהו. מאוד קשה להישאר אופטימי מאחורי סורגים ושדה ראיה מוגבל. אבל מנסים. מושכים איכשהו את הקבוצה עד לסוף המחצית הראשונה.
בהפסקה אני שוב פוגש את אתגר. הפעם הוא לא נחוש שננצח כמו בשבוע שעבר. המצב אכן רע, אם כי המחצית השנייה מתחילה טוב יותר מקודמתה. מהר מאוד האנרגיות שוקעות לשגרת שעמום ומתפתח כלום אחד גדול שפורמלית נחשב משחק אבל בפועל נאדה. ספרתי בעיטה אחת שסיכנה את המקומיים. וזה די בסיסי כי כשלא בועטים לשער הסיכוי לנצח פוחת משמעותית. מזל ששחקני יצ'אלאל לא ניצלו את הקלישאה והעדיפו להמשיך להתחזות לפצועים בכל הזדמנות.
בשלב מסוים כולם השלימו עם התיקו, השופטים השלימו עוד משחק שלא יוסיף להם הרבה לניסיון, מוכר הנקניקיות השלים הכנסה שאותה יעלים מרשויות המס ואנחנו השלמנו עם עידוד פושר שאותו לא נרצה לזכור, אם כי קצת קשה לשמור על ערנות ולהמשיך לשיר מתוך הכלא.
אז לא ניצחנו, לא יצאנו עם שלוש נקודות, אבל גם נקודה אחת (בעיקר למחשבה) גם זה משהו…

אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *