יושב בשכונת התקווה ביציע / אבישי סלע

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

יושב בשכונת התקווה ביציע,

שוטף את העיניים בכחול ובצהוב,

יפה בשכונת התקווה ביציע,

אז.. איך זה ש

לא מצליחים לתת פה גול

באמת שהכל היה מוכן למשחק בלתי נשכח. שעה פגז, שני קהלים במספרים יפים, התחושה המבעבעת הזאת שלפניך יכול לעמוד משהו גדול. תוסיפו לזה גם אתגר: ניצחון בשכונת התקווה על מכבי קביליו יפוולראשונה מאז מייודעמתי, אנחנו נמצאים בתוך הפלייאוף העליוןאותו מבוך הזוי ומשוגע שבסופו כנראה נפסיד מתישהו, אבל היי. לא פחות אתגר.

ממול היפואים,

בלונים בכחול,

וים הזכרונות מכל פינה בדרך,

חבל שאין פה גול, היה יפה מאוד,

אם רוס היה יכול לקרוע את הרשת.

וזה התחיל באמת סבבה. זה באמת נראה כמו משחק כדורגל. אתם יודעים, מהסוג הזה שאנחנו רואים לפעמים בטלוויזיה. כזה עם קבוצות שמנסות לבעוט לשער, לתקוף, להניע כדור. כל השטויות האלה. הבעיה היא שזה נמשך בערך עשר דקות. מיד לאחר מכן המשחק ירד לרמתו הקלאסית של ליגה א'. כלומר, משחק בין שתיים מחמש ההתקפות הגרועות בליגה. 19 שלהם, 18 שלנו. וכשזה המצב, לך תבנה מדינה. או משחק כדורגל שכיף לראות.

יושב בשכונת התקווה ביציע,

שוטף את העיניים בכחול ובצהוב,

יפה בשכונת התקווה ביציע,

אז.. איך זה ש

לא מצליחים לתת פה גול

אבל הנה דבר אחד שבגללו אני כן אופטימי: יש משהו אחד שעובר בנורדיה כחוט השני מאז שויקטור גניש הגיע לקבוצההדבר החמקמק הזה שנקרא "קבוצה". לא רק במובן המילולי, אלא במובן הממשי. גוף שמכיל בתוכו פרטים, אבל בסופו של דבר עומד, חזק ויציב, מול הרוחות שמשחקים יכולים להביא. במובן הזה, רבע השעה האחרונה של המשחק מול יפו (אחרי הכרטיס האדום לכחלון), מתחברת יפה לפוזיציה לא פחות מחליצה בשבוע שעברבנס ציונה: יתרון של 2:3 בדקה ה-62, מול ההתקפה הטובה בליגה. ועמדנו. ויכולנו. במקרה ההוא ניצחנו, במקרה הזה הצלחנו להוציא נקודה עם שחקן פחות. נכון, זה לא המון, אבל זה משהובטח לאור העובדה שרק לפני כמה חודשים, משחק כזה היה נגמר עם הפסד כואב.

רואה את גובזה עם ארבע שחקנים,

ואדי הגדול גולש וגם מגיע,

חבל שאין פה גול, היה יפה מאוד,

כל כך נחמד לקפוץ בתקווה ביציע..

(בסדר, לא המשקל הכי מוצלח בעולם)

מאז שאני משדר משחקים, נוספה לי עוד זווית במוח למשחקים שאני רואה. פעם, ראיתי אותם כאוהד. כאוהד אתה מכוון למחשבה על דבר אחד ויחידיהקבוצה שלך. לא באמת מעניינת אותך רמת המשחק. אבל כשדר, אתה מחויב להסתכל גם על המשחק כולובכל זאת, אתה זה שצריך להתלוות אליו בכל שנייה, והרמה שלו מכתיבה בד"כ גם את הרמה שלך. ואלוהים

אלוהים

אלוהיםםםםםםם

כמה זה היה משעמם! מסוג המשחקים שאתה פשוט רוצה לפרוץ למגרש, לחולל מהומה רק כדי שמשהו יקרה כבר. (נראה לכם? באמת?) שהכדור יזוז כבר מהאמצע, קיבינימט. וחאלס כבר עם אאוטים! די! כמה פעמים אפשר להוציא כדור חוץ!

יושב בשכונת התקווה ביציע,

שוטף את העיניים בכחול ובצהוב,

יפה בשכונת התקווה ביציע,

אז.. איך זה ש

לא מצליחים לתת פה גול

בנקודות החיוב אפשר לציין את אוהד סיידוף. סיידוף נכנס לסיטואציה לא פשוטה; בפעם האחרונה שהוא ממש לבש כפפות ושיחק, היתה בסוף ספטמבר 2017. והוא גם נזרק לאש מהר מאוד, רק בעקבות הפציעה של בן אור ביום חמישי. ועם זאת, הוא תפקד מצוין. וזהו פחות או יותר.

פתאום אני מתגעגע, חזרה אל הביצה

לנסוע לאילת בפאב מוזר אל תוך הלילה

תן לי ניצחונות קלים, תן לי שערים בשפע

אני אוהב להתאהב

בבית"ר נורדיה אחת

חמה

ונהדרת.

עוד מעט פורים ואני נזכר בפורים שעבר. במהפך של שבוע אחד דרמטי, מההפסד הביתי הכואב לאירוני אשדוד, עד הניצחון הגדול באילת במחזור ששינה את העונה וסלל את דרכנו לליגה א'. וכן, אני יודע שזה לוזרי. ושלמקצוענות יש מחיר, ושאם לא נצא מהביצה של הליגות הנמוכות לא נוכל באמת להתקדם במסענו לעבר הגאולה. הכל נכון, כמובן. ועדיין, לא יכול הצופה הממוצעאו השדרן הממוצע מאודלתהות: האם יש סיכוי שבתוך המירוץ הזה אחרי הישגים, נקודות ופלייאוף, נוכל גם להגיע לדבר המוזהב, הנשגב, העליון שנקרא משחק כדורגל ראוי?

יאללה בית"ר.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *