דמעות של אהבה: ארז טיקולסקר מסכם הפסד והחמצת פנדל כואבת מול מכבי הרצליה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

מאת: ארז טיקולסקר

בדקה ה-95, שמא הייתה זו ה- 96, שמא מי סופר, פסק השופט על פנדל לזכות בית"ר נורדיה ירושלים. אמסי גובזה, מלך השערים, אהובנו, חבר היכל התהילה של לבנו, ניגש לבעוט. אין לנו בועט קבוע. כלומר, אולי יש אבל אנחנו לא יודעים מיהו. ייתכן, בהחלט ייתכן, שהדבר קשור במידה מסוימת לעובדה כי היה זה הפנדל הראשון שנפסק לזכותנו העונה.

אז אמסי בעט. בין המגע שלו בכדור לבין שבריר השנייה שבו התבררה תוצאת הבעיטה, חלפה כשעה. בפרק הזמן הזה הספיקו הרבה אנשים לעשות הרבה דברים. חלק צעקו "יש"; אחרים תפסו את הראש; חבריהם, השייכים לזרם שבו לא נהוג לצפות בפנדלים מכריעים, הספיקו להסתובב; היו גם כאלה שהזמינו חלקת קבר. והכדור, הוא נבעט למסגרת, אך הייתה זו המסגרת שזזה ממקומה.

לאחר שהמסגרת זזה, על מנת לאפשר לכדור לחלוף מימינה, או משמאלה, תלוי בנקודת המבט, נשמעה שריקת הסיום. הפסדנו 0-1 במשחק שמקצועית היה הטוב ביותר שלנו העונה. הפסדנו 0-1 מגול שנכבש בלי שהמתנגדת, מכבי הרצליה, תגיע להזדמנות כלשהי. אפילו הגול לא באמת נכבש מהזדמנות.

לפני הפנדל – כך סיפר לי הקרדיולוג, כשווידא שאני מתעורר בסיום ניתוח הלב הפתוח – היה גם משחק. אבל פרופסור, אני שואל, למי אכפת מהמשחק, כשאמסי שלנו, האהבה שלנו, חבר היכל התהילה של לבנו, בוכה? כדורגל זה חרא של משחק. עדיף כבר שלא היית מעיר אותי.

סתם. אמסי עוד יגרום לי, לנו, הרבה אושר. זו לא השערה. זה מדע. וגם החברים שלו, אלה שרצו אליו, חיבקו אותו, עזרו לו לקום, תמכו, עודדו, ולא עזבו עד שווידאו, בחדר ההלבשה, שהוא בסדר. גם הם, מדעי, יגרמו לנו לשמוח על כך שנולדנו, וגדלנו, ובגרנו, וזכינו לראות אותם משחקים. אני קצת קיטשי פה, אני יודע. תתמודדו.

"מי עזר לי לקום, מי תמך בי ללכת 
כושל והמום אל מעבר לקו 
מעולם לא מיררתי שוב ככה בבכי 
מתחת לגשר בקשתי לשכב

זה אני שהחמצתי מאחד עשר מטר 
בגמר הגביע בזמן הפציעות 
הרגל שלי בעטה את הכתר 
וגמר הגביע נגמר בדמעות".

(יענקל'ה רוטבליט, "אחד עשר מטר").

צילום: ינון פוקס.
גינון: לא ינון פוקס.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *