לא משנה מה את: שי נובלמן נזכר בשיר הראשון שנוגן במשחק של נורדיה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

ביום שישי הקרוב, נשחק את משחקנו השני באיצטדיון טדי, שיהיה (יחד עם המגרש במעלה אדומים) הבית החדש שלנו בעונה הקרובה. האיצטדיון הישן בגבעת רם שאירח אותנו בשתי העונות האחרונות, סיפק לנו לא מעט רגעים יפים ומשעשעים. בטור אורח שי נובלמן נזכר בפרץ נוסטלגי באחד הרגעים האלו- השיר הראשון שנוגן ביום שישי שטוף גשם באיצטדיון האתלטיקה.

נובלמן, הכרוז הרשמי (צילום: ינון פוקס)
נובלמן, הכרוז הרשמי (צילום: ינון פוקס)

הרקע:

הכל החל כעשרה ימים לפני משחק הליגה ההיסטורי- המשחק הראשון של העונה הראשונה, במגרש הביתי והלא מוכר- גבעת רם. הכל היה טרי ומלא בסימני שאלה: מה זה נורדיה? איך יהיה? מה רמת הכדורגל בליגה ג'? אפשר יהיה ליהנות ממנה? מי האוהדים? ועוד ועוד ועוד.
חלק מהאוהדים כבר הכרתי: דוד אוזן, איציק אלפסי ויובל רובוביץ׳, כמה שנים קודם לכן נפגשנו במפגש אוהדי בית״ר ירושלים שהתקיים בלילה קריר בשוק מחנה יהודה. רובוביץ׳ זכר שהפקתי והנחיתי בעבר טקסים באצטדיון טדי בתקופת גידמאק, והתוודה בפני פורום האוהדים החדש שיש לו חלום שאהיה כרוז גם במשחק הבכורה של בית״ר נורדיה. מאחר וזה נשמע לי כמו סוג של חלום שאפשר להגשים עבור איש האקדמיה שבגרמניה, הסכמתי.
במהלך כל השבוע הצקתי בטלפון לאיציק אלפסי שיבדקו האם בכלל קיימת מערכת כריזה באצטדיון. ״ביקרתי אתמול במגרש וראיתי שיש רמקול קטן תלוי על עמוד חשמל״. אמר אלפסי ״אבל הכי טוב שתדבר ישירות עם יבגני, מנהל האצטדיון, ותבדוק את זה מולו״.
אז הרמתי טלפון ליבגני. ״זה לא רמקול להנחייה, הוא מיועד אך ורק לשימוש המשטרה כשרוצים להודיע לקהל להתפזר, או כשרוצים לבקש מבעלי רכבים לפנות את הכניסה״. לנגד עיניי כבר ראיתי כיצד חלומו של רובוביץ׳ הולך ומתנפץ לרסיסים. ״תשמע״, הוא הוסיף, ״אולי תוכל להשתמש בו אבל בעוצמה חלשה מאד כי אחרת זה יפריע לסטודנטים שלומדים באוניברסיטה. ותביא איתך בטריה למיקרופון אלחוטי!״. נשמתי לרווחה. ״יבגני״ שאלתי, ״יש דרך לנגן מוסיקה דרך הרמקול הזה?״ ״לא״ הוא ענה בנחרצות.
ביום שישי כששאגתי לתוך המיקרופון: ״ברוכים הבאים למשחק ההיסטורי הראשון של בית״ר נורדיה ירושלים!!״, הבנתי שפשוט זה לא הולך להיות, הרמקול פשוט לא תיפקד. בדיעבד התברר כי יבגני נתן הנחייה לעוזרו הישאם, לכוון את עוצמת הווליום לדרגה 4 מתוך 10. במחצית המשחק הנחיתי את טקס ההוקרה לשחקן העבר, ד״ר ראול גלר, כשבמהלכו האחרון לחש לי באוזן: ״דבר יותר חזק. מה אתה מתבייש? לא שומעים כלום״. בשבוע שלפני משחק הבית הבא, התברר כי הטקס שתוכנן לשאול ״המלך״ מזרחי לא יתקיים, בשל תנאי מזג אוויר סוער. ״אבל שייקו״, אמר בטלפון היו״ר אלפסי, ״אם אתה מגיע- נשמח מאד אם תהיה כרוז״.

השיר:

המשחק מול עירוני לוד התקיים תחת גשם שוטף ורוח מטורפת. ביציעים הלא מקורים של גבעת רם, הצטופפו כ-50 אוהדים אמיצים שעודדו תחת הגשם שהצליף בהם ללא רחמים. אני החלטתי לעמוד על כר הדשא, מאחורי ספסל הקבוצה, בניסיון לשפר את קליטת המיקרופון הנייד. זה היה מחזה שכאילו נלקח מתוך סרט קולנוע: הנה אני עומד על הדשא, רטוב כולי, עם מטריה שבורה ביד ימין, וביד שמאל- המיקרופון. היו אלו 45 דקות ארוכות שהרגישו כמו נצח. ״איזה קור. זה פשוט לא הגיוני המצב הזה״ חשבתי לעצמי בעודי רואה את דף הרכבי הקבוצות חומק מידי ומתעופף ברוח.
עוד לפני המשחק, רצתי להישאם, העוזר של יבגני, ושכנעתי אותו לסובב את כפתור הווליום במערכת הגברה לדרגה 10. ״אין סטודנט אחד באוניברסיטה היום. כולם בחופשת החגים״. אמרתי והוא השתכנע. עודדתי את השחקנים ללא הפסקה, משל הייתי רפי גינת במשחק של מכבי ביד אליהו מול צסקא מוסקבה. הרמקול שאג בעוצמה: ״יוסל׳ה פרץ- בראבו״, ״רוץ יניב כהן! רוץ!״ ״שעררר- אמיר שוויקי, בישול- אביתר ברוכיאן״. הקריאות פילחו את האוויר הקפוא. כשהקבוצות ירדו אל חדר ההלבשה, קרא לעברי מרחוק הבלם יוסי פרץ: ״כרוז- אתה ענק. תמשיך. אתה נותן לנו כוח״. המילים של יוסי חדרו אל ליבי. הייתי רטוב כולי. המטריה נשברה כבר מזמן. אבל הבנתי שהחוויה שעברתי כרגע על הדשא הפכה אותי לא רק לאוהד, אלא גם לחלק מהקבוצה. הם צריכים אותי איתם. ואנחנו- חייבים לנצח.

יניב כהן חוגג תחת הגשם השוטף (צילום ינון פוקס)
יניב כהן חוגג תחת הגשם השוטף (צילום ינון פוקס)

לפתע, בהפתעה גדולה, פסק הגשם, והשמש יצאה אל מבעד לעננים. לאט לאט גם הצטרפו אל היציע עוד כ-200 אוהדים נוספים. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהשמיע שיר. שלפתי את הטלפון, הצמדתי אותו אל המיקרופון. ולחצתי Play. מהרמקול הקטן בקעו צלילי הגיטרה החשמלית המדוסטרשת של פיטר הם, ואחרי הגלישה של גיטרת הבס של טום אוואנס ומכת הסנר של מייק גיבינס, עשתה להקת Badfinger המנוחה היסטוריה קטנה בעיר הקודש. הלהיט שלהם No Matter What מ-1970 הוא השיר הראשון שנוגן אי פעם במשחק של בית״ר נורדיה ירושלים.

״לא משנה מה את. אני תמיד אהיה איתך.

לא משנה מה תעשי, הו ילדה, איתך.

לא משנה מה תעשי, תמיד אהיה באזור״

(תרגום חופשי)

המילים הרגישו לי סימבוליות לחוויה. לא משנה כמה רוח וכמה גשם, לא משנה שאנחנו בליגה ג ולא בליגת העל, לא משנה שאנחנו באצטדיון גבעת רם הבעייתי לחובבי הכדורגל – אנחנו פה. ואנחנו ננצח. ביחד. וכך קרה. המשחק ההוא, אם אתם סקרנים או פשוט לא זוכרים, הסתיים בניצחון גדול של נורדיה 5:0.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *