2014 – השנה שבה הרמנו ראש

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

"…כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים!
תשוקתי אלייך ואלי גנך
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים !…"

בטור האחרון שלי ב"הארץ", כתבתי ש-2013 היתה השנה שקרעה אותי סופית מקבוצת האם. ממי שהיתה פעם בית"ר ירושלים, והיום – אין בה לא אחוז אחד של בית"ר, וגם ירושלים אין שם מי יודע כמה. קבוצה שהיום אפשר לראות כמה היא חלולה, ריקה מתוכן לא רק מקצועית – אלא גם רוחנית. ועל אותו משקל, 2014 היתה שנה חיובית מאוד ביחסיי עם המותג – העל-זמני והאלמותי – ושמו "בית"ר ירושלים".

לא היו הרבה רגעים שמחים עבורי, בשנה הארורה הזאת. חוויתי אזעקות, וטראומות, ופחדים, וספקות, וטרגדיות אישיות, אבל נראה לי מתאים שאני אקח מהשנה הזאת שני אירועים משמחים מרכזיים, חופפים – כמעט אחד ניבא את השני: המשחק הראשון של בית"ר נורדיה ירושלים, והניצחון בבחירות לנשיאות של רובי ריבלין. וכי איך תשוו בין משחק, שעם כל הכבוד לחשיבותו וצמרמורותיו, שוחק בליגה ג' – מחוז מרכז, ובין בחירות לנשיא? (מלבד העובדה שהכנסת, שבה וממנה נבחר ריבלין, מככבת ברקע המרהיב של איצטדיון גבעת רם, מגרשנו הביתי) בשני המקרים, היה מדובר בניצחון השפיות. בניצחון הרגש. בניצחון האהבה על השנאה. בניצחון מי שמסמלים – בעיניי – את כל הטוב שיש במשפט הזה, "להיות ישראלי". שניהם – גם בית"ר נורדיה וגם רובי ריבלין – מסמלים עבורי את כל מה שיכול להיות טוב בישראליות: מקבלת, סובלנית, חמה, לא מפחדת לבכות כשצריך, לא מתביישת ברגשות שלה, לא מתביישת לאהוב.

בכל הקשור לרומן, המסוכסך, המבולבל, הפתלתל שלי עם הקבוצה שלי – 2014 היתה שנה טובה. עדיין לא ניצחנו, אבל כבר אפשר לחייך קצת. להרים את הראש, להיות גאים. יש לנו קבוצה, חיה, נושמת, מחוברת, שבה השחקנים הם אוהדים והאוהדים מזיעים יותר מהשחקנים. קולקטיב. יצור חי שגדול יותר מ-11 שחקנים על הדשא ועוד כמה עשרות/מאות ביציע. משהו שגדול יותר מסכום החלקים שלו. קבוצה. נראה לי שאחרי הרבה הרבה זמן, השורה "יש קבוצה אחת בירושלים שאותה אני אוהב" היא לא רק משפט ששרים בשיר. היא אמיתית. יש קבוצה – אחת – בירושלים, שאותה אני אוהב. אהבת נפש. אהבה שמתפתחת מיום ליום, שגדלה מיום ליום, שבכל יום מוצאת רגע מרגש חדש: קפטן שמשלם מהמשכורת (הצנועה) שלו כדי שלילדים יהיו חולצות לשחק איתן; שחקנים שגוררים את המאמן לרוץ לקהל גם כשהוא לא ממש רוצה (ודי נבוך מהסיטואציה); שוער שרץ לשיר עם האוהדים בסוף המשחק; שחקן שמשאיר הודעת "תודה על העידוד" בפייסבוק שלי (ועוד השחקן שאני הכי אוהב!); אוהדים שעולים לאוטובוס כדי לשיר לשחקנים, אחרי הפסד כואב ומרגיז, הבת של שאול מזרחי מודה בהתרגשות ש"ההם" אף פעם לא ידעו לכבד את אבא שלה. ואנחנו כן. והלב מתפוצץ מגאווה, משמחה, מהתרגשות. ודוגמאות יהיו עוד מלא ב-2015.

זה נכון שאנחנו מעדיפים להתעסק בשלנו, אבל כל כך מפתה להסתכל על הקבוצה שמתיימרת להיות "בית"ר ירושלים", אבל אף פעם לא תהיה. הנה לכם, ההבדל הפשוט והקטן בין קבוצה שהמנוע שלה הוא אהבה, לבין קבוצה שהמנוע שלה הוא שנאה. בין קהל שנשאר לעודד הרבה אחרי שהמשחק נגמר, לבין קבוצה שבה הקהל מתחיל לקלל במחצית כי הקבוצה נכנסה לפיגור. זה לא המאמן, או השחקנים, אפילו לא הבעלים. זה ה-DNA. ושלנו מתחיל מההנהלה, ממשיך ביציע ויורד עד לאחרון השחקנים על הדשא: אהבה.

וזה המסר שלנו ל-2015: להמשיך ככה גם על המגרש. להמשיך בדרך שלנו, להמשיך לאהוב אחד את השני, להמשיך להיות אחד בשביל השני, להמשיך לשחק ולהחזיק בחיים את הקבוצה הזאת שלמענה כל אחד מאיתנו מוציא את הגרון ומגיע לכל חור בארץ. והטבלה? היא תתיישר בסוף. כשאתה מסתכל ישר, ולא מביט לצדדים, בסוף אתה המנצח.

"…בית"ר
בית"ר נורדיה
את בתוך הקצב
את בתוך הקסם
בית"ר!
בית"ר!
בית"ר!…"

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

אוקטובר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *