שמחות קטנות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

'יצאנו מהמשבר'. זו הכותרת שלכאורה הייתי אמור לתת למשחק הזה. אבל, אני שואל את עצמי, האם זה באמת היה משבר? האם שני משחקים בהם לא ניצחת בהכרח לתוך הכותרת המפוצצת הזאת (מבחינתי כן, אבל אני דרמה קווין, אז לא בטוח שאני דוגמא)? האם מדובר בדפוס או שמא בצירוף מקרים, שילוב אקראי של משחק על תשתית רעועה ברחובות מול יריב ששיחק בונקר 'סימאוני' עם משחק על תשתית רעועה עוד יותר ברהט, בו בעיקר נפלנו קורבן לחוסר הדיוק של עצמנו בכל הקשור לרגל המסיימת?

ליאור עדיקה מלהיב את הקהל אחרי הניצחון. (צילום: ינון פוקס)

וכאן, כמובן, מגיע גם פרדוקס ה'את מי לעזאזל ניצחת'. אתם מכירים אותו, כי הוא קיים אצל כולנו. שנייה אחרי שהשופט שורק, כשהשמחה ותחושת השלווה נוסח 'איזה-כיף-שנורדיה-ניצחה' מציפות אותך, מגיע מיד יריבו הארור – ההיגיון. סר וזועף הוא מטיח בך את דפי הטבלה ושולף ממעמקי השאול את לחש הקסם הארור: 'את מי ניצחת? את יבנה?'

בשלב הזה אתה מתפתה לרגע אל אותו היגיון אכזר: האם המשחק הזה הוא באמת מדד, אתה שואל את עצמך. הרי רוב הקבוצות שמתחרות איתנו על המקום בצמרת כנראה תנצחנה את בית"ר יבנה (ועדיין, אם מישהו משחקני בית"ר יבנה קורא את המאמר הזה: זכרו את המורשת הבית"רית! את ההדר! את התגר! או לפחות את זה שלא תצטרכו לשחק נגדנו שנה הבאה…). אני, בכל מקרה, מאמין בגישה לפיה כל ניצחון הוא משמח, ולא כל שמחה קטנה היא בגדר שמחת עניים. בכל ניצחון יש תועלת – אם לא התרפקות על יכולות מקצועיות גבוהות במיוחד, לפחות רווח של עוד כמה שערים.

בהסתכלות שטחית, כן, הייתה שם אנחת רווחה גדולה. לא רק מעצם הניצחון, אלא בעיקר מכך שהצלחנו גם ליהנות מהמשחק, לנצל עד תום את העובדה ששיחקנו מול יריב פחות טוב ולהחזיר לכושר הבקעה שני שחקנים חשובים מאוד שלא מצאו את הרשת כבר המון זמן (עדיקה ומזרחי). זה היה ניצחון של סימון 'וי', אבל לעתים גם לעוצמת המשיכה בעט יש ערך. ונתנו וואחד משיכה.

מסקנות מקצועיות קשה להסיק, לאור העובדה שהמשחק נגמר מעשית בדקה ה-12, כשאסף לוי כבש את השער השני. משם זה היה גארבג' טיים אחד ארוך, בו יכולנו לשחק בצורה רגועה למדי. מה בכל זאת אפשר להגיד? אסף לוי ממשיך להפגין יכולת גבוהה, והולך והופך מ'סופר-סאב' לשחקן הרכב לכל דבר ועניין (למרות שאני עדיין מאמין שיש ערך לעלייה שלו מהספסל ככוח המסוגל לשנות משחקים, ע"ע רהט בבית); דניאל דרעי הבריק, אבל אודות סוד קסמו כבר כתבתי כאן לא מעט. האמת היא שתשומת ליבי כוונה בעיקר לדקות בהן שיחק אדי דדון. לא ברור לי למה הוא לא פתח בהרכב, אבל ב-26 הדקות שבהן שיחק הוא הוכיח בהחלט למה הוא ראוי למקום שם. אותו רגע בו הצליח להסתובב יחד עם הכדור נרשם לי בתוך הראש, כמעט כמו הפריצה ההיא של עדיקה במשחק בטדי. אדי דדון הוא נכס, והנכס הזה צריך להיות באנקר בהרכב הנורדאי. לפחות עד שנצטרך חיזוק לצ'מפיונס.

דדון נאבק לשמור על הכדור מול שחקן יריב. (צילום: ינון פוקס)
דדון נאבק לשמור על הכדור מול שחקן יריב. (צילום: ינון פוקס)

זרקור נוסף רציתי להפנות הפעם לשוער. בן אור. למרות שהוא לא עבד יותר מדי במשחק הזה. כאן אני נזהר, כי אי שם מתחיל להתבהר שקורה משהו לא טוב לשחקנים שאני מחמיא להם – עדיקה זוכה לשיר פרי עטי ונכנס לבצורת של חודש, דרעי מקבל ממני מחמאות ומחמיץ פנדל ברהט. ובכל זאת, אשים את נפשי בכפי ואומר: האיש מלך. לשוערים רבים יש נטייה מסוימת לפצות על העובדה שהם מחזיקים בתפקיד הכי פחות זוהר והכי כפוי טובה במגרש באמצעות הצלות מרהיבות. בן אור, לעומת זאת, בעיקר קולט. הוא גבוה, יש לו יכולת מצוינת לנתר, ובעיקר הוא מספק לך את תחושת ה'יהיה בסדר', כזו ששוערים טובים באמת נותנים.
(בן, מתנצל מראש על הטעות שלך בשדרות. זה עליי).

אז היה או לא היה משבר? מה שבטוח הוא שיצאנו מהעניין עם מינימום נזק. בסופו של דבר אנחנו עדיין ראשונים בטבלה (אשדוד תמשיך לנשוף לנו בעורף, או שאנחנו ננשוף בעורפה, ממש עד הסוף), וגם ההפסד ברהט – מעצבן ככל שיהיה – היה במשחק שאין לו חשיבות אמיתית, אם מסתכלים על העונה כולה. נראה לי שכל אוהד קנה מראש הפסד ברהט במשחק הגביע וניצחון שם במשחק הליגה.
סימנו 'וי'. אפשר להמשיך. אל שדרות!
יאללה בית"ר!

סיקור מלא של הניצחון, כולל ראיונות עם השחקנים ועם המאמן משה סלמי, תוכלו למצוא באתר "הכתב" של אמיר ליברמן. עברו אל הכתבה בלחיצה כאן!

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *