שומר החומות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

"…אני עומד על החומה 

עומד בגשם לבדי וכל העיר העתיקה 
מונחת לי על כף ידי אני מביט בה מאוהב 
אני עולה לכאן תמיד סתם להביט 
אבל עכשיו אני נמצא כאן בתפקיד 
אבל עכשיו אני נמצא כאן בתפקיד..."

(מילים: דן אלמגור, לחן: בני נגרי)

לא יודע מי היה הגאון שחשב לקחת דווקא את השיר הזה כשיר עידוד של בית"ר נורדיה, אבל כמו בהרבה מקרים אחרים הטקסט (שעבר, בשינויים קלים מאוד, לשיר העידוד הסוחף), נדמה שגם כאן המילים נשזרו לכדי ביטוי אותנטי של רגשות כמוסים שהתפרצו דרך המילים.

 

כמה פעמים שמעתי את השיר הזה בתקופות האיומות, בעיצומו של הקרב על זהות המועדון. וכמה הוא נגע עמוק בלב, בלחן המקסים והיפהפה ובביצוע של להקת פיקוד מרכז. הוא היה מעין המנון פרטי שלי, רחוק מלאומנות, רחוק מהתלהמות. שיר אהבה קטן וצנוע לירושלים (אולי ההפך הגמור מ"ירושלים של זהב" הפומפוזי), עם ארבע אותיות כמוסות שלחשתי לפני. איך לא.

 

וגם אנחנו הפכנו לסוג של שומרי חומות – קטנים – בעצמנו. מי חלם כשהיינו ילדים, שיום יגיע ותהיה לנו קבוצה משלנו. את בית"ר ירושלים שחלמנו עליה. יפה וקטנה ונאיבית וחולמת, מסתבכת אבל יוצאת כמו גדולה. משחקת בנגיעה. נישאת על גבי האהדה. בצהוב-שחור, עם מנורה על החולצה. ולא משנה כמה פעמים הטבלה, או הזכרונות הכואבים מכמה משחקים, תזכיר לי את החלק הריק של הכוס – אני מתעקש להביט על חלקה המלא: היא אולי לא מושלמת, ועוד יש לה הרבה מה ללמוד, אבל היא שלי.

 

וכמה זמן, ברגעי העצב והזעם, חלמתי שיום אחד אני אוכל באמת להתרגש. לבוא מאהבה גדולה (גם אם קצת עייף לפעמים), להתרגש כשאני לובש את החולצה ואת הצעיף, לצעוק בכוונה מלאה ולא מתוך רוטינה או הרגל את השירים, להתכוון לכל מילה שנזעקת בגרון ניחר. את מה שבעייתי נתקן; מול מכשול שעומד בפנינו נתגבר; אבל כשאני מביט על התמונה המלאה, אני רואה משהו גדול שעשינו יחד. וזה חזק יותר מכל החסרונות.

 

"…אני עומד על החומה 
רועד מקור ומסתכל הנה שקעה כבר החמה 
שומר מלילה מה מליל אור הירח במלואו 
שוטף חומות ושערים מתי יבוא היום שבו 
לא נזדקק עוד לשומרים 
לא נזדקק עוד לשומרים…"

ודווקא הבית האחרון, שלא נכנס לשיר (מפאת קוצר זמן, אני מניח) – הוא זה שמבהיר את המשמעות העמוקה של המהלך שעשינו. את האומץ – שבעיניי הוא גדול בהרבה מקבוצות אחרות ומיוחצ"נות בהרבה שקמו בעבר – של לקחת אחריות. מתי יבוא היום שבו לא נזדקק עוד לשומרים? הבאנו את היום שבו בנינו את זה בעצמנו; בלי נסיכים לרגע, בלי עסקנים, בלי פוליטיקאים דרג ג', בלי מגלומנים עם תסביך משיחיות. עברנו מקורבנות לאחריות. לא עוד עומדים בצד, לא עוד נותנים לאחרים להתלהם ולהתבהם על חשבוננו. היו"ר הוא אוהד מגיל קטן, ההנהלה מבוססת על אוהדים שנותנים את הלב, המנהל המקצועי? שחקן עבר מעוטר, המאמן? אגדה ירושלמית בהתהוות. ועל הדשא בן משפחתו של סימון אלפסי האגדי, עוז אריאל, ונצר לשושלת מלמיליאן-ברוכיאן, אביתר, מחליפים מסירות. ופתאום זה נראה הכי נכון. הכי אמיתי. הכי בית"ר. הכי שלי.

 

"…כן, כן, מי חלם אז בכיתה 
כשלמדנו לדקלם על חומותייך ירושלים 
הפקדתי שומרים 
שיום יגיע ואהיה אחד מהם 
שיום יגיע ואהיה אחד מהם 
שיום יגיע ואהיה אחד מהם.…"

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

דצמבר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *