פעם אחרונה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

פעם אחרונה לקום בשישי בבוקר. אלוהים יודע מתי זה קרה בפעם האחרונה, לפני שנכנסת לי לחיים. פעם אחרונה לדעת שיש בכלל בוקר בשישי, שיום שישי לא מתחיל מ-11. פעם אחרונה לחשוב על המשחק ועל מה יהיה, פעם אחרונה לדמיין תסריטים חיוביים ושליליים, פעם אחרונה לחלום בהקיץ. ולהתעורר. תכף משחק.
פעם אחרונה ללבוש את החולצה. תמיד מאירה באור אחר ובוהק. תמיד שלמה עם עצמה. לגעת בסמל בפעם האחרונה. עם המספר 8 מאחורה – שבחרתי כי הוא שיקף את מה שעשיתי כשהצטרפתי לקבוצה הזאת: הרצף ההיסטורי שמתחיל ממלמיליאן ונמשך בברוכיאן והיום הוא אביתר (תשירו אביתר). פעם אחרונה לזמזם את "שיר שלוש" בדרך למקלחת. ובתוך המקלחת. ואחריה, נוטף.
פעם אחרונה לחכות לטרמפ. פעם אחרונה להביט על הנוף בדרך לירושלים. פעם אחרונה לצחוק מהבדיחות של השותפים לדרך. פעם אחרונה לשמוע איזה שיר ולחשוב "היי, זה יכול להתקשר לאהבה שלי". פעם אחרונה לחייך חיוך קטן, שאחר כך עוד יגדל.
פעם אחרונה להתיישב ביציע. לתפוס פינה. להצטרף לשירים אבל לא באמת להשתגע. ואחרי כמה דקות לעמוד, ולהגיד שלום, ולהכיר כל שם. דניס הזועם ומאיר הקצת-שיכור (בכל זאת, דקה 15) ואלית האנרגטית ומוטי עם חולצת רונאלדיניו ישנה וחצי בדיחה מעולה ואיציק עם החולצה של אברטון ונועם עם הכובע ורינגו עם התוף ובדישי עם החצוצרה ונובלמן עם המגפון ודוד אוזן ועופר ושווידלר ודרור ויואש. ואורי ואביב.. איפה היינו בלעדיהם. והמנהל המקצועי שתופס פינה ביציע, והיו"ר שקופץ ומתחבק כמו אוהד – פשוט כי הוא אוהד. ופתאום שאנן סטריט מגיע ולך תספר לו כמה אתה מעריץ אותו שנים, וכמה חלמת שיום אחד תהיה קבוצה ששנינו נוכל לאהוב עד הסוף. רשימה חלקית כמובן. ג'רי סיינפלד אמר לחבריו לסדרה האגדית שבנה ש"לעולם לא יוכלו להיזכר באחד מאיתנו בלי להיזכר בכל היתר". לכל אחד מהם יש חיוכים ושיחות קטנות שבנינו וצחוק גדול מאיזה מקרה שאני לא שוכח. אבל כנראה שיהיה קשה מאוד לזכור אחד בלי לזכור כל היתר. בלי הגוש המעודד. בלי קולות התוף החוזרים.
ופעם אחרונה פסים למגרש. ופעם אחרונה בלי "היי היי היי" (מה שכנראה כבר לא יקרה העונה), ופעם אחרונה להתעצבן על הקוון אבל לא לקלל כי יש ילדים ולא נעים, ופעם אחרונה להתכווץ אבל גם קצת לעמוד בצד, ופעם אחרונה להסתכל על הילדים משחקים ברחבה הענקית בגודלה של גבעת רם, ולזכור שזה לא מובן מאליו שיש כל כך הרבה ילדים ביציע. יש מגרשים שאליהם ילדים לא יכולים לבוא, אבל אצלנו כן. וזה חלק מהקסם והיופי.
ופעם אחרונה לצרוח "יש" אחר, שונה ממה שהיה בטדי. "יש" של שמחה. שבו אתה שמח בגול אבל גם שמח בכל היתר. שמח באהובה שלך, שמח שהיא שלך, שמח להיות כאן. מסתכל ורואה את כל מה שרצית בעצם: קבוצה צהובה-שחורה שמוגדרת ע"י מי שהיא אוהבת ולא ע"י מי שהיא שונאת. וזה הכל. ואיזה כיף לקפוץ בגול.

פעם אחרונה להתאכזב כשלא הולך, ולשמוח כשכן הולך, ולדעת שהם שם בשבילך. מוטי השוער שלא יפרוש לעולם, וארטיום חיית הברזל, ויוסי פרץ החכם, ושלום דהאן האגדי, ואביתר החכם ומלא הסטייל, ועוז התזזיתי והמהיר, ואברמסון האלגנטי והחד, ויניב כהן הסופה, וגילי גור החזק, וקן-דרור עם כל הלב והנשמה (והשחקן היחיד שיש לו שיר שחקן של שרי), ואמיל הגרזן. ושוויקי. האיש שכל גול שלו השנה העמיד לי קצת דמעה בעיניים. שכל היציע מרעיף עליו אהבה אינסופית, והוא הראשון לשיר עם הקהל בסוף. הרומן הכי סוער, והכי היסטורי, והכי בית"ר שאפשר. פעם אחרונה להיזכר שהם כאן פשוט כי הם אוהבים את זה. לא בגלל הכסף, לא בגלל הדאווין, סתם כי הקבוצה הזאת חשובה להם.
פעם אחרונה לשמוח כשהשופט שורק. פעם אחרונה להשתחוות עם השחקנים. פעם אחרונה להגיד תודה. פעם אחרונה להסתכל מסביבך ולשפשף את העיניים, לשים לב שאתה לא חולם. בית"ר של אהבה. אחרי כל מה שהלב הזה עבר.
"…לב חופשי,
היום הלב שלי חופשי,
אין כבלים
ואין עוד דאגות.
הוא נקי משקרים
וחף מגעגוע,
עירום.
לב חופשי
כמו הרוח

ואחרי שנשרף
ואחרי שנגמר כבר 
משתחרר ונמלט 
לעוד פעם אחת

ואור גדול עולה מתוך החושך
מתגלה
הלילה יימלט מפני הבוקר 
העולה.…"

פעם אחרונה לנצח בשביל כולם. ולהיות עצוב קצת שזה נגמר, ולשמוח שזה קיים. ובכל זאת להישאר אופטימי. כי עוד מעט הכל יתחיל מחדש.

יא אללה, נורדיה.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *