פיצול אישיות / רונן שווידלר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

פיצול אישיות

רק על עצמי לספר ידעתי, אז הטור הזה לא יהיה על נורדיה, הוא עליי.

אמ;לק ל-1,275 מילים הבאות שיבואו: זה טור שנועד לעורר אהבות חדשות או מחודשות.

כשהייתי בן 9 אבי היקר שכנע אותי שאני לא יכול לאהוד באנגליה גם את ארסנל הבלתי מנוצחת וגם את מנצ'סטר סיטי של אייל ברקוביץ', כי מתישהו הן עלולות להגיע למשחק שיחרוץ את גורל שתיהן, למשל משחק שיכריע אם ארסנל תהייה אלופה, או מנצ'סטר סיטי תרד ליגה (היו זמנים…). נהייתי גאנר, הספקתי לחגוג אליפות, המון גביעים, עיקמתי פרצוף באליפות של סיטי. אני לא אוהב אותם.

כשהייתי בן 19 אבא שוב הצליח לשכנע אותי. הפעם שלא נותר על מה להילחם בבית"ר ירושלים, היא בדרך למות על הבמה שטביב מימן ללה פמיליה, וצריך להקים את בית"ר שלנו מחדש בליגה ג', לעשות את מה שעשו באוסישקין וקטמון. לקחתי 3 צעדים החוצה מבית"ר כמעט לחלוטין, ו-30 צעדים פנימה לתוך בית"ר נורדיה ירושלים.

 

כשהייתי בן 20 וקצת, אולי קצת יותר, הסתבר שבית"ר ירושלים לא מתה, היא בדיוק באותו מקום שבו הייתה תמיד, על מסלול בלתי נגמר של רכבת הרים מטלטלת שכבר כמעט 30 שנה לא נופלת מליגת העל. בעוד דווקא נורדיה הייתה זו שנתקעה באותו מקום בליגה א', וחבלי לידה ארוכים של ניהול בקבוצת אוהדים עיכבו אותה מקצועית. מעל הכל התמסמס ונעלם השיח על חזרה של משפחות עם ילדים ליציע וגידול דור חדש של אוהדים. אי אפשר לעבוד על ילדים שיש משהו כיפי, קסום, מרגש או אותנטי בליגה א' על חוסר מקצוענותה והיעדר הספורטיביות שבה.

וככה התחיל פיצול האישיות. ברור לי, כהנחת יסוד, שאי אפשר לאהוד 2 קבוצות עם שאיפות להתחרות זו בזו, אבל איך אפשר להתווכח עם רגשות? לפעמים אוהב את מה שקורה בבית"ר על הדשא, לפעמים מתעצבן מזה, ובמקביל לפעמים מתעצבן על מהלכים בנורדיה, לפעמים מתרגש ונדרך מהעברה של קפטן הכח רמת גן או רכש מירמיהו חולון. לפעמים נהנה וגאה להיות חלק מהקהל של נורדיה, לפעמים כועס על הניתוק שלו מהקבוצה, ובמקביל לגמרי לפעמים נפעם מהעוצמות שטדי מלא מייצר ומהדהד ברשתות, ולפעמים נעצב על מה שהנבלים מעוררים ביציע כמעט שבחסות העומדים מהצד. תמיד בלי יוצא מן הכלל כועס על הניהול הרע שמאפיין את בית"ר ירושלים, ובאותו זמן כועס על הניהול בנורדיה (ביל שאנקלי היה יותר חריף כלפי מנהלים).

מה יקרה ביום שהן יפגשו? זה כבר קרה.

פיצול אישיות זה מה שאתה חווה בבית וגן, במשחק של נערים ג' (שבו לתוצאה אין שום חשיבות) בין בית"ר ירושלים לבית"ר נורדיה ירושלים. בגדול הרגשתי שאני מת מבפנים בכל גול ובכל מהלך טוב ולא טוב מ-2 הצדדים, ובקטן את מה שבאמת הרגשתי אני אקח איתי לקבר.

פיצול אישיות זה להתעמת עם מנהל מדיה של בית"ר ירושלים שבחר בכותרת קליקבייט על הגב של ילדים בגיל בית ספר יסודי מנורדיה, כששבוע לפני זה הוא נענה באדיבות לבקשה אישית שלך.

פיצול אישיות זה לשיר על אוטומט "יאללה נורדיה מלחמה" אחרי כל בית של "מי המציא את המילה אהבה", אל תשאלו איפה ובאיזו סיטואציה.

פיצול אישיות (או שמא כניעה?) זה לוותר על מרצ'נדייז עם השם ההיסטורי של בית"ר ירושלים בתקופת המחתרות – בדרך למשחק של בית"ר ירושלים.

פיצול אישיות זה כשילד בחולצה צהובה-שחורה מנסה לשבור את הדממה שמשתררת ביציע מההלם והמבוכה שעל הדשא, בשירים שהוא מכיר מטדי בשנים האחרונות – ואתה לא יודע אם להצטרף בשמחה לשירים הבאמת טובים האלה ולתמוך ביוזמה של הילד, או להתבאס שהוא לא מכיר את הרפרטואר הנורדאי

פיצול אישיות זה כשאתה רותח על שחקנים שבטעויותיהם או חוסר התאמה מובהק דרדרו אותנו לשפל של תבוסה ביתית ליריבה בינונית מליגה א', ובכל זאת כשאתה פוגש אותם (ופה כולם מכירים את כולם, בטח אותך) לזקק להם איזשהו מסר חיובי שלא ישמע גנרי.

פיצול אישיות זה לנסוע מאימון של נורדיה בעמק הארזים לטדי באוטובוס מפוצץ אוהדי בית"ר, וכל מה שמתנגן לך בראש בלופים זה פזמונים לשירי שחקנים שעוד לא חתמו.

פיצול אישיות זה לחזור ליציע מעל הספסל של בית"ר ירושלים שבו בילית עם כל המשפחה כמעט עשור כשעוד היה מסומן, לזהות חלק מהפרצופים מאז, שיודעים לאן נעלמת, ומקבלים את זה באהבה והבנה למרות שהדרך לא מתאימה להם אישית – אבל להתאקלם מחדש להיות אוהד של קבוצה בליגת העל.

פיצול אישיות זה לראות ביציע המערבי פנים מוכרות ממחלקת הנוער הענפה של נורדיה, שגם מזהה אותי חזרה, ושנינו מבינים את הסיטואציה (כבר אמרתי שילדים קולטים הכי מהר?) ומדברים בקודים כדי לא למצוא את עצמנו בסיטואציה שתזכיר את "פספוסים" עם יגאל שילון.

פיצול אישיות זה התהייה למה שנינו פה ולא באור יהודה במשחק של קבוצת הנוער (הוא פצוע, ד"א), ואם כבר אנחנו פה במזרח, כמה מהלב שלנו נמצא שם בסוף נתב"ג.

 

את כל הרגשות האלה שהספורט מציף וסותרים זה את זה בסיטואציה הלא מחושבת מראש שנוצרה, אפשר לבטל באותה פעולה כירורגית של החלטה מגיל 9, שכמותה עשו כבר מאות אוהדי נורדיה לשעבר שהתנתקו מהעמותה ומהמועדון בעקבות השחיקה, האכזבה והתחושה שאין להם את הכלים להוביל את נורדיה כראות עיניהם. תחושה שגם חוויתי, ומזמן אפשר היה לבחור כמוהם בצעד הקל שיחזיר אותי לליגת העל, יחסוך כסף וזמן ויחסוך לכולם חילוקי דעות והתראות.

אבל כשמבינים שיש דברים שלא באחריותנו ולא בכוחנו לשנותם, ניסכת השלווה לראות איך בנורדיה, דווקא בשיא השפל מכל הבחינות, נותנים את הקרדיט בהרכב לילד בן 16 ו-10 חודשים שעוד לא התחיל יב'. בכמה קבוצות עם יעדים מקצועיים נותנים לשחקנים בגיל הזה לשחק? יש קבוצות שגם בנוער חוששות לתת קרדיט לשחקנים צעירים כאלה. ואחריו באים ויבואו עוד שחקנים מתוך מעל 200 ילדים מירושלים והסביבה שלובשים צהוב של בית"ר ולא אדום של הפועל בזכות עבודה זריזה אך יסודית של כמה עובדים ומתנדבים שאני מתעקש לפרוט קרדיט שמי לכולם: ליואב שועלי שהיה הראשון לטפל אדמיניסטרטיבית בגיוס ילדים ורישום שחקנים, לאלית מזא"ה שהביאה את הידע שלה בפעילות קהילתית וחיה את המחלקה בכל יום דרך כל מאמן וילד, למנו דהן שהטמיע את הידע והנסיון המקצועיים שלו, אסף ילדים שנפלטו מקבוצות מפורקות וממתנ"סים, מהשכונות ומהפריפריה של ירושלים ושהטמיע את הסלוגן שמאוד התחברתי אליו ש"תוצאות ודרך לא סותרות אחד את השני", למוטי פורת שהכניס נהלי עבודה מסודרים לתפעול המחלקה מאחורי הקלעים, לרוני זבורוף שבסבלנות של נזיר ועבודה אינטנסיבית רציפה ייצב את המחלקה והפך אותה לנדבך חשוב בנורדיה, ולשני המאמנים הוותיקים גילי גור ונאור מחלב שלא הסתכלו רק על התוצאות וההישגים שלהם, אלא חיפשו והצליחו לקדם שחקנים.

מלבד הנוער, אני רואה איך גם בעונות הכי קשות של נורדיה עוברים בקבוצה שחקנים ונבחנים ללא הבדלי דת, גזע ולאום, ואם אגיד שזה נון-אישיו שאוהד עם מנורה על החולצה משתטח בהודיה על הדשא, או קפטן של בית"ר שצם ברמאדן – אשקר, כי הסיטואציות הללו מרגשות אותי מאוד בפריצת דרכן החברתית. ואני יודע שאם יש ניצני סיכוי שגם בבית"ר ירושלים יוכל לשחק בקרוב מוסלמי מוצהר שיתקבל בברכה – זה הודות לרוח הנורדאית של מאות בית"רים שהבהירו והוכיחו את הדבר הכה מתבקש הזה מבחינה חוקית וערכית. ברור לכל שבנורדיה יש קהילה שכלל אין בה אלימות, ואין חשש לשלומו של אף אוהד של הקבוצה או של יריבה בלי קשר לדעותיו או דרכי פעולתו. עוד דבר כל כך אלמנטרי, שבית"ר ירושלים לא מצליחה למנוע בקרבה, כשבתדירות גבוהה מדי אוהדים ותיקים, צעירים, מבוגרים, מוכרים או אקראיים, שחקנים, מנהלים ובני משפחותיהם חשים מאוימים ונפגעים בחסות אוזלת היד של הרשויות, וערכיהם מוכנעים בכח הזרוע. בית"ר נורדיה ירושלים הקטנה מליגה ג' היא זו שהספיקה להוקיר את שאול מזרחי ז"ל יחד עם משפחתו הנרגשת בפני האוהדים, על תרומתו ופועלו כשחקן עבר של בית"ר ירושלים בראשית דרכה בשנות ה-50 וה-60, ועד היום יש לי חור בנשמה בצורת הדי קולו הגבוה מהמילים של שוער העבר משנות ה-80 אורי סוויסה בטקס שנערך לו במישור אדומים בימי ליגה ב': על כך שהכבוד הגדול ביותר ביהדות הוא למת, מפני שהמת אינו יכול להשיב כבוד תחתיו, ושחקן עבר לדבריו – הוא כמו מת. חור שבית"ר ירושלים רק מתחילה לסגור עם הוקרת העבר וההיסטוריה של המועדון, היחס לאוהד במעטפת המועדון והרנסנס בשירי היציע שהתחיל ביציעים ובמדיה של נורדיה.

אני לא רוצה להתנתק מאף חלק באישיות הספורטיבית המורכבת הזו, אלא מחכה שהפיצול יהפוך למיזוג, שבו הטוב בכל העולמות יאפיל על הרע, המכוער, הקשה או העצוב. אם אי שם למעלה יושב זאב ז'בוטינסקי הוא ירווה נחת לראות איך אנשים זוכרים ללכת לאורו ולא מסוגלים לעקור מלבבותיהם את התקווה לעתיד הטוב ביותר, וכשאותו ז'בו יראה איך בקבוצה שנושאת את שם התנועה שהקים יש לא נער עברי אחד ולא שניים עם פאות – גם הוא יסכים שהאמת והצדק לא נמצאים בבעלות צד אחד בלבד.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

נובמבר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *