“אבא, למה מקללים פה?” שואל אותי הקטן. “ככה זה”, אני עונה לו, “יש מקומות שזה נהוג לנבל את הפה.” “אבל לא נעים לשמוע” הוא ממשיך, “ואני אפילו לא מבין את

זהו, נגמרה העונה. ואיזו עונה זו היתה. מה לא היה בה. שמחה, עצב, עליות, מורדות. כמה מרגש, מאכזב, מתסכל, מותח. כמה רגעים יפים ומתוקים, לצד כל המלוח. היו שיאים מטורפים,

ככל שמתקרבים לקריית גת נהיה אביך ומגעיל יותר ויותר, גם מזג האוויר. “המשך ישר. בכיכר, ביציאה השנייה, פנה ימינה” אומר לי הוויז ומוסיף “אבל אתה לא חייב לעצור כאן, אתה

“איזה קור” אומר אחד מחמשת הלא מוכרים, הצועדים מאחורי. “עזוב קור. חניה נורמלית אין פה” עונה לו לא מוכר שני. כל היתר מסכימים בשתיקה. חוץ מבעל הקסקט שמוסיף “ק#%@+&מאט עליהם.

מזוודה אחת, בגדים ונעליים. ספר ודפי כתיבה. שתי תמונות מתוך אלבום, אחת ילדה צוחקת, בשנייה היא עצובה. אני נוסע בעקבות האהבה. נוסע בעקבות האהבה. נו, טוב, לא כזה דרמטי, אבל

“הר חומה”, אני אומר לוויז. “מזמן לא נסענו למקום חדש” הוא עונה לי, מחשב מסלול ומכוון ימינה, אחר כך שמאלה ושוב ימינה. הנה כאן הפנייה לגבעת רם הנוסטלגית, הנה גם

“נורדיה, התאכזבתי קשות, לא ישנתי לילות. עוד תשובי אלי ונמשיך כך יחדיו, אל אותם הימים…” משריקת הסיום ותחילתה של באסה נוראית, השיר, עם האדפטציה האקטואלית, לא יוצא לי מהראש. אכן,

כמה קר כבר יכול להיות באמסטרדם בתחילת אוקטובר ? מסתבר שמאוד. אחרי יום ראשון שמשי קיבלנו שבוע רטוב של גשם מטורף. מדי פעם הפסקות קצרות לטובת שמיים כחולים. אבל הרוחות

בווינטר, למרות שבאופן רשמי סתיו, חם כמו בשיא הקיץ. בווינטר הקופה מוסתרת מאחורי אוטובוס גדול, בתוכה יושב מוכר משועמם, שלא אכפת לו מי נגד מי. רק שיתחיל כבר המשחק והוא