מלנכולי על הגג / שיקו כהן

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

מלנכולי על הגג

אם יש תכונת אופי שאני חושב שהיא המאפיינת אותי ביותר, הרי שזו "אופטימיות".

 בקיץ שלפני שמונה שנים, גם התכונה הזאת לא עמדה לה, אל מול האבנים שהושלכו על דריו פרננדז ואריאל הרוש. ידעתי, למרות שהלב ניסה להכחיש, בית"ר שלי מתה. ואז, נורדיה באה… אבא צעיר לילדה חדשה שמנסה לצבוע עולם בצהוב ושחור יפה וחדש. אני עוד זוכר את הלבטים שעמדו בפניי ברגע ההוא כי "לא מחליפים קבוצת כדורגל". ההחלטה שלי עם עצמי, הייתה לבנות בית חדש לאוהדי בית"ר, ושעם הזמן יותר אוהדים "שפויים" יבינו שהבית כבר נשרף ושיש להם בית חדש להגיע אליו.

עם המון אנרגיה, כוחות ואמונה, המועדון הזה קרם עור וגידים. ראיתי אותו גדל יחד עם ילדיי וזכיתי "להביא את מלאכי" בעונה מלאת תהפוכות נפש שהחזירה לי את האהבה לכדורגל. ואז, דווקא אז, הגיע השבר. כמו שכתב לפני, שחקן פוקר בינוני מינוס שזכיתי להכיר בנורדיה "היכולת של אוהדי בית"ר להרוס ולהחריב את עצמם"  הוכחה בשנית או שלישית או רביעית או השד יודע כמה. קרבות אגו, ויכוחים על חודו של יו"ד, אנשים טובים שהגיעו בלי קשר לבית שנשרף ולא רצו/רוצים כל קשר אליו, אנשים שאוהבים את בית"ר אהבת נפש וחזרו אליה ברגע שהיו קולות קלושים של "הנה ביתר שלנו חוזרת".

כסף (או יותר נכון היעדרו) וקרבות בהם אף אחד לא ניצח, הובילו אותי שוב לאובדן האופטימיות. בעונה האחרונה נשארנו רק אני ועוד 50-60 אנשים שנושאים בנטל תחת האלונקה. האלונקה עליה מונחת ההזדמנות האחרונה של בית"ר שלי לחיות. ביתר הזאת שגרמה לי לבכות, כמו ילד קטן בגמר הגביע מול הפועל כשדגו החטיא, להתפרץ בבכי קורע של אושר, בשער של פישונט מול בית שאן ולרסק כד בביתו של סבי, בשער של פישונט מול הפועל במשחק העונה בבלומפילד באותה שנה, בגליץ' של אושר על הרצפה. ואני מודה, נגמר לי כבר הכח. אני מיואש בשנה וחצי האחרונות. איבדתי את החדווה למשחק. הרגשות קהו להם והאופטימיות שמאפיינת אותי בכל תחום בחיים, אבדה בכל הנוגע לביתר.

 

והחיים שלי? מלאי דברים חדשים קורים בהם: עבודה חדשה, ילדה קטנה שנוספה לה לתא  המשפחתי. האופטימיות ממלאה אותי בכל, מלבד בית"ר.

בפיזיקה קוראים לזה עייפות החומר. אחרי שמונה שנים אני עייף. עייף מלשכנע אנשים בצדקת הדרך. עייף מלנסות להלך בין הטיפות מבלי לפגוע באף אחד. הייתי רוצה להרגיש כמו נועם ביטון, אמיר אליהו, רוני זבורוף ומשפחת שרפשטיין. מצטער, אבל אני לא. אולי קצת זמן בצד ואוויר נקי מוויכוחים יחזירו לי את הרעב. תאמינו לי, כשאני כותב שאין מי שרוצה יותר ממני שהאופטימיות תחזור אלי גם בכדורגל.

כל מה שנשאר לי כעת, אלו הסרטונים מהמשחקים בקבוצת הפייסבוק "מנורה על החולצה וכדורגל מברזיל".

ואני אוהב כל אחד מכם. כל אחד מהאנשים שפגשתי בנורדיה הפך את החיים שלי לטובים יותר. אין סביבה אנושית טובה יותר מזאת שפגשתי בנורדיה.

 

אני עוזב את האלונקה, בתקווה למצוא אותה עדיין מורמת ובתקווה שיהיו בי כוחות מחודשים.

 

אני לא מתכוון לחדש את חברותי בעמותה.

אשתדל להגיע למשחקים ולו רק לפגוש אתכם.

 

 

"מלנכולי על הגג

רוקד מול חצי ירח מוטרף

עץ או פלי מהמר

לקפוץ או להשאר".

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

ספטמבר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *