“…היא בליבי עכשיו, בתוך ליבי, כמו הרבה שבילים כמו הרבה צללים כמו עשן. היא רק שלי עכשיו, היא בתוכי, כנוף הרבה עלים כמי נהר כחולים, עכשיו היא כאן…” כל כך

פעם אחרונה לקום בשישי בבוקר. אלוהים יודע מתי זה קרה בפעם האחרונה, לפני שנכנסת לי לחיים. פעם אחרונה לדעת שיש בכלל בוקר בשישי, שיום שישי לא מתחיל מ-11. פעם אחרונה

“…אני עומד על החומה  עומד בגשם לבדי וכל העיר העתיקה  מונחת לי על כף ידי אני מביט בה מאוהב  אני עולה לכאן תמיד סתם להביט  אבל עכשיו אני נמצא כאן

ניסיון 3000 לחשב מסלול מחדש 1. תבוסה היא אף פעם לא דבר רצוי, אך לעתים היא נחוצה כדי להבהיר את המצב לאשורו. כן, גם אנחנו נכנענו ל-wishful thinking. נורא רצינו

ואם יום אחד, מישהו ישאל אותי מתי היה הרגע שבו הבנתי שזה אמיתי. שזה נכון. שזה עמוק בתוך הווריד. שעברתי את נקודת האל חזור. שזה כבר לא רומן מלבלב אלא

רגע האמת. לך תתחמק מהקלישאה הזאת, קלישאה של שתי מילים, שמופיעה לך על המסך. לך תנסה למתן אותה, להרגיע אותה, למסמס אותה. אבל האמת שאין מה למסמס. הגענו אל נקודת

לא היית אוהד כדורגל מעולם, אם לא פעם אחת ידעת טעמו של כאב שלאחר תבוסה (נכון, נגמר תיקו אבל תזרמו איתי רגע). את החזרה המבואסת, המיואשת הביתה. את הישיבה החצי-המומה,

אז הרי החדשות: 10 נקודות מהמקום הראשון ואני עדיין אופטימי. איך, תקשו, הרי חולון פתחה פער בלתי עביר – ובעוד אנחנו איבדנו נקודות מיותרות (בעיקר במצליח נגד גדרה ו-כן, בסיבוב

הכל לטובה אין ביטוי שאני פחות אוהב בעברית. אין ביטוי שאני פחות מתחבר אליו. הוא תמיד נשמע לי כמו איזה רצון אובססיבי למצוא נחמה במצב שבו אין נחמה בשום אופן.

“…כי סערת עלי, לנצח אנגנך שוא חומה אצור לך, שוא אציב דלתיים! תשוקתי אלייך ואלי גנך ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים !…” בטור האחרון שלי ב”הארץ”, כתבתי ש-2013 היתה השנה