מודיעין, חבל.

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

"….פנים אל מול פנים
פגישה באמצע החיים
הגענו אל עצמנו
ממקומות כל כך שונים.
העיר נראית אחרת
כאילו לא היינו פה,
הלילה את נשארת
חכי איתי לבוקר שיבוא. .."

בסוף המשחק, על טריבונת העץ הרעועה של המגרש באחיסמך ישבנו. היה עצוב. המומים מהמשחק המרגיז הזה שעבר עלינו. רובנו עייפים מחוויה מאוד מתישה של שעתיים מתסכלות. מפטירים מילים כמו "לא נורא", מתחילים לדבר על השנה הבאה ומחשבים חישובים. חשבתי לבכות אבל מהר מאוד בדיחה טובה עפה לאוויר (אם יש דבר שבו בית"ר נורדיה מצטיינת זה חוש הומור משובח) אז צחקתי. אבל הלב היה עצוב. לא כועס, כמו פעם. בעיקר עצוב. עצוב בשביל השחקנים שהתאמצו וראית על פניהם בסוף המשחק את האכזבה, עצוב בשביל קהל שהגיע במספרים מאוד גבוהים במשחק חוץ. מבאס. מבאס אפילו כשאני כותב את המילים האלה.

הכי נוראה היא התחושה הזאת של "למצוא את האור" בהפסד כל כך אכזרי. יש בה משהו תבוסתני, מרגיז. נחמתם של אלה שהפסידו. אבל אין לי ברירה אלא להודות שאחד הרגעים הכי מרגשים שלי כאוהד מאז שאני חלק מהמיזם האדיר הזה קרה לי דווקא במשחק הזה, שבו הפסדנו. זה קרה בתחילת המשחק.
הבטתי מסביב וראיתי המוני אנשים. לא מדובר באמת בהמונים, כנראה בקצת יותר ממאה. אבל לפתע, כשהמשחק התחיל זה התעצב לכדי כוח. פתאום כל הקהל שר יחד. מילה במילה, בקצב הנכון. כמה מתוכם קפצו. גם אני, למרות שלא הרגשתי הכי טוב בעולם. הצטמררתי. הרגשתי אנרגיה. הרגשתי בפעם הראשונה אחרי הרבה מאוד זמן שייכות למשהו גדול ממני. מה שמחפש כל אדם שבוחר לאהוב קבוצה.

לא, זה לא הרגיש כמו ניצחון כי לא היה ניצחון. וצריך גם לנצח על הדשא, בטח במשחק שבו שלטת ללא עוררין (והזוזיאנים, כיאה לחוק מרפי מס' 1 של הכדורגל, הבקיעו באחת משתי הבעיטות שלהם למסגרת בכל המשחק), והגעת לאינספור מצבים שבכל יום רגיל, נורמלי, מסתיימים עם 1-3 מהדהד. זה נגמר 1-0. אבל כשהבטתי מסביבי, בסוף המשחק, עם כל הבאסה האיומה שהיכתה אותי, ראיתי רק אהבה. אחרי המשחק, כשקומץ אוהדים עלה לאוטובוס כדי לעודד (כמה סמליות, כשאצל "ההם" האוטובוס המחורר מאבנים הוא סמל לכך שהקבוצה הפסידה) את השחקנים העצובים, ראיתי שם אהבה (אפילו עליתי לשנייה, כדי להצטרף לאיזה רבע שיר וללחוץ יד ל"אבא מוטי" מזרחי). "עוד נחייך הרבה", אמרתי למשה בן-ארוש. התכוונתי לזה.

כן, הדרך לליגה ב' היא ארוכה ואולי לא תסתיים השנה. אבל עדיין יש בי את האמונה, הנאיבית להחריד, שאהבה מנצחת הכל. כי קבוצה שנשלטת ע"י שנאה, שליליות, כעס, שריקות בוז וגזענות היא קבוצה שבנויה על כרעי תרנגולת. היא קבוצה שבסופו של דבר צורתה החומרית תימס מול כוחות האופל שמאיימים להפיל אותה. אך קבוצה שחיה על אהבה, תחיה לנצח. היא תתגבר על כל מכשול, כי האהבה היא אבן הבניין שלה – אבן שלא מפסיקה לבנות מחדש, להתגבר על הסדקים, לייצר כוחות מחודשים ואנרגיות רעננות לקראת המשחק הבא. קבוצה שחיה על האהבה אולי תפסיד בקרב, אבל תנצח במלחמה. ויש לנו אהבה. ענקית. יוקדת. זאת לא קרן אור, אלא שטף חם של אור גדול.

כי ההפסד הזה, כואב ככל שיהיה, הוא מהמורה בדרך ארוכה שעוד נכונה לנו. בדרך עוד ננצח ונפסיד, אבל דבר אחד חייב להימשך: הרוח הזאת שהרגשתי בדקות הראשונות, הרוח שגרמה לעשרות אוהדים מבואסים לעלות לאוטובוס ולא להפסיק לשיר. עם כל העצב, עם כל הכוח.
והעיניים האלה, שידעו עצב עמוק אחרי המשחק המעפן הזה באחיסמך, עוד יראו שמחה גדולה.

אל הארנה!
יאללה נורדיה.

"…אהבנו פעם באמת ובתמים
אהבנו כמו שילדים יודעים
עלי וגם עלייך רואים את השנים
ואת יפה, פנים אל מול פנים…."

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *