ואם יום אחד

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

ואם יום אחד, מישהו ישאל אותי מתי היה הרגע שבו הבנתי שזה אמיתי. שזה נכון. שזה עמוק בתוך הווריד. שעברתי את נקודת האל חזור. שזה כבר לא רומן מלבלב אלא חתונה של ממש – זה היה בדקה ה-25 בחולון.

היו עוד רגעים: הפצצה של אביתר לרשת של עקרון במחזור הראשון, טריבונת העץ הרועדת באחיסמך מעידוד חם ועוטף במשחק המבאס ההוא נגד זוזיאן, טקס ההוקרה לשאול מזרחי ודמעותיו הנרגשות של שחקן עבר שאף פעם לא קיבל כבוד מ"ההם". כל אלה היו רגעים יפים, מובחרים, נהדרים – רגעים של שמחה שלא קיבלתי הרבה שנים מכדורגל.

אבל שער אחד עובר את כולם ברשימה. הרגע שבו אלעד אברמסון, חלוצה גבה הקומה של האימפריה בצהוב, מכניס פצצה לחיבור הקרוב – הוא הרגע שלי. הוא הרגע שבו, לפתע, כל היופי התעורר. דיברתי פעם שברגעים הקשים נטענו זרעים של אהבה? זה היה הרגע שבו הזרעים נבטו והפכו לפרח יפהפה. לשמחה גועשת, אוברוולמינגית, בלתי נשכחת. כאמור, היו הרבה רגעים יפים – אבל זה היה רגע שבו זה נכנס עמוק לדם. שבו הפכתי מאוהד בית"ר שמצא לעצמו בית מסוים, לאוהד נורדיה מוחלט. רגע שמשנה את האהדה, אולי גם משנה חיים. מי יודע.

והאמת שכמו שהוא סימל את הדרך שלנו עד הנה – הוא גם מיד האיר את הבעיות שהיו לנו עד עכשיו: נסוגנו אחורה, נואשים לשמור על ה-0:1 הקטן הזה. והרי אין תחושה יותר איומה, יותר חסרת אונים מלהוביל 0:1 במשחק כדורגל. אירוני הוא שכל אוהד רוצה שער לזכות קבוצתו, אבל היתרון הזה – 0:1 קטן – הופך להיות גלובוס הנישא על גבך. כל בעיטה חופשית מזמינה אסון, כל פאול קרוב מדי לרחבה גורם לך לזעוק לשמיים, כל טעות שופט הופכת להיות קטטונית.

ונגמר 1-1. בדיעבד, תיקו בחוץ מול המוליכה החזקה מחולון אינו תוצאה רעה. נהפוך הוא. אין הרבה קבוצות שהצליחו לחלץ נקודות מהמגרש המוזר הזה. אלא שכמו כל אובדן נקודות, הוא מאיר את הנקודות המיותרות שאיבדנו בדרך. כתבתי על זה מספיק.

יחד עם זאת, מה שמדהים הוא שהקרב עוד לא אבוד. גם עכשיו, גם אחרי מה שאבד. הפער הוא 7 נקודות, וזה נראה הרבה – אבל חולון תצטרך להתמודד עם שתי קבוצות שנושפות לה בעורף, שתי קבוצות שכבר הוכיחו השנה שהן מסוגלות לסכן אותה. ויש גם את מה שההיסטוריה מלמדת: עם כל הכבוד למתמטיקה, יש משמעות ליציבות לאורך זמן. אם אתה מנצח מספיק, התוצאות בסופו של דבר תתיישרנה לטובתך. זה כל מה שנשאר לעשות, זה כל מה שאפשר לשלוט עליו. על עצמנו. על הכושר, על הנחישות, על האהבה, על הנכונות לתת מעצמנו את הכל עד סוף העונה הזאת.

אני לא יודע באמת איך זה ייגמר. היו בהיסטוריה נביאים גדולים יותר ממני, גם כאלה שידעו יותר טוב לדבר על מאבק נחוש עד הסיום. דבר אחד אני כן יודע: ברגע ההוא, בדקה ה-25, כשכל היציע געש ורעש, ידעתי שאת שלי. ידעתי שאין לי קבוצה אחרת, שאין לי אהבה אחרת, שאין לי מקום אחר שבא לי להיות בו כל שישי בצהריים – מאשר אתכם. עם האוהדים המשעשעים והיפים ביותר בעולם, עם השחקנים שכשהם לא משחקים – הם אוהדים, עם בית"ר ירושלים שחלמתי עליה מאז שהתחלתי לאהוד את הצהובה עם המנורה.

ולמרות התוצאה המאכזבת, שוב נכנסה בי אותה אופטימיות מוזרה. יכול להיות שזה ייקח יותר זמן, אבל בסוף? בסוף אנחנו בית"ר. קצת נאיביים, קצת "שכונתיים" (במובן הטוב), עם הרבה אהבה, מקבלים את כולם, נלחמים עד הסוף. וננצח. ברור שננצח.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

פברואר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28

4 תגובות

  1. מדויק לגמרי, אותן תחושות בדיוק ביחס לכל הדברים הנפלאים שלפני. האנרגיות החיוביות של הקהל הכי איכותי בארץ + הרגע שהכדור פוגשת את הרשת, זה אושר ברמת זיקוק של בורבון כפול.

  2. אני אוהד בית"ר 38 שנים.
    אבא שלי היה אוהד בית"ר.
    סבא שלי היה אוהד בית"ר.
    סבא רבא שלי היה אוהד בית"ר.
    המורה המחנך שלי ביסודי היה אוהד בית"ר.
    דודתי החורגת (מנישואין שניים) אוהדת בית"ר.
    אבי נוסבאום אוהד בית"ר.
    הירקן שלי אוהד בית"ר.

  3. נורדיה תמיד תישאר בגדר קוריוז צבעוני ומשעשע,אבל חסר משמעות. זה בדיוק כמו שיש בעיות במשפחה שלך,אז הפתרון הוא ללכת ולהקים משפחה חדשה,מגוחך. גם אם תקרא למישהו אחר אבא,או למישהי אחרת אמא,לעולם הם לא יהיו המשפחה שלך.

    אתם חבורה של פחדנים שבחרו להם פתרון קל ומטופש,שאין בו שום דבר ראוי להערכה. למרות הנסיונות ההזויים שלכם לייצר רושם שיש נהירה הולכת וגוברת לכיוון נורדיה,המציאות היא שנותרתם אותם 200 איש,וכאן זה נעצר.

    אני לא מאמין לכם שאתם לא אוהדי ביתר ירושלים יותר,אני לא מאמין לכם שלא התפוצצתם מאושר שדסה נתן את הפצצה שלו לחיבורים נגד מכבי פ"ת או שאצילי שיחרר את הטיל שלו ישר לתוך הלב של קבוצת המליונים של המכביסטים מתל אביב,והרים באוויר את סמי עופר לאחד הרגעים המרגשים והמעטים שהיו לקבוצה הזאת בשנים האחרונות.

    אם באמת לא הרגשתם כלום,לעולם לא הייתם אוהדים של ביתר ירושלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *