במעמד צד אחד

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

שאלה פשוטה ובסיסית ששאל אותי אחד הבחורים שנשאר איתנו במגרש אחרי שהתבטל המשחק מול רחובות, גרמה לי לחפור לעצמי, חפירה שהסתיימה בסוג של תובנה. מאחר ואני יודעת כמה כולם אוהבים חפירות (בפרט גברים אוהדי כדורגל) אז חשבתי שיהיה רעיון חכם לשתף.
הוא שאל אותי "מאיפה באה לך האהבה לכדורגל?". התשובה הכמעט אינסטינקטיבית שלי הייתה שהאהבה שלי היא לא לכדורגל. "אז למה את בנורדיה?" לקחתי אוויר והתחלתי לענות את אותה תשובה שאני תמיד עונה למי ששואל. הגעתי למשחק הראשון כדי לפרגן לחברה ופשוט התאהבתי. באווירה, באנשים, בערכים שמקבלים ביטוי ממשי במה שקורה על המגרש וביציע. ואז מישהו זרק משהו על קטמון. אני לא זוכרת מי ואני לא זוכרת מה, אבל זה הפעיל לי את הגלגלים בראש והחזיר אותי לדברים שנאמרו מתישהו בשבוע שעבר ביחס לאותם אנשים שהגיעו מקטמון לנורדיה. אני בטח לא יכולה להעיד על כולם או על הכלל, כל אחד מגיע עם סיפור ועם תחושות משלו, אבל על עצמי אני דווקא יכולה. לא ממקום של התנצלות או הצטדקות, אין בי חרטה על כלום, אבל אולי זה יעשה סוויץ' בראש למי שיש לו מעט סבלנות ואמון באלה שהגיעו מקטמון.
קטמון, שאותה יש לשבח על ההשראה שהיא נתנה ויש לה זכות מסויימת במוטיבציה שהביאה להקמה של נורדיה, הייתה האלטרנטיבה היחידה בירושלים לכדורגל שהוא פמילי פרנדלי. גם לראות כדורגל, אבל גם ובעיקר לחוות אותו ברוגע ובנועם- בלי קללות והתלהמות, בלי אלימות מכל סוג שהוא, עם חדוות משחק ועידוד ונקניקיות בלחמניה לילדים. זה היה או קטמון או כלום, ובחרתי באופציה א' נטו בשביל החוויה לילדים. האהבה לכדורגל לא זורמת בעורקיי, לא ספגתי אותה בבית או במקום אחר, "לחיות משבת לשבת" זה משהו שמעולם לא הבנתי. הילדים נהנו, גם לי היה נחמד כי יש שם חברים שלי אז היה לי עם מי לקשקש, באמת חוויה נחמדה וידידותית לכולם. קללה מעולם לא שמעתי (לא ביציע המשפחות בכל אופן), מלבד משחק אחד שבו אוהד צעק על המאמן ואז כולם השתיקו אותו ב"ככה לא מעודדים". האנשים טובים, האווירה טובה, הכדורגל סבבה וזה הרגיש נחמד.

ואז הגיעה נורדיה והכל השתנה.

זה בדיוק כמו סיטואציה שבה יש זוגיות נחמדה וזורמת, אבל אז נכנס לחיים מישהו אחר שמקפיץ את הכימיקלים בגוף, שמפיל את האסימון שהזוגיות הזאת הייתה באמת נחמדה וזורמת אבל אהבה לא באמת הייתה שם. לא היה שם יצר ולא הייתה תשוקה, לא הייתה ספירה של הימים, השעות, הדקות עד לפגישה המיוחלת. לא היו שם אש וגיצים שעפים לכל עבר.
אז גם אם אין לי זיכרונות משלי מטדי או רגעים היסטוריים מהפנתיאון של ימק"א, גם אם בפעם היחידה שהייתי במשחק של בית"ר בכלל ישבתי במערבי ורק חיכיתי שהמשחק ייגמר, גם אם אני שומעת את השם של אלי אוחנה ולא מתחילה לפרכס מהתרגשות, וגם אם עד לפני קצת פחות משנה עוד הייתי לוקחת את הילדים למשחקים של קטמון- את המקום שנורדיה תופסת אצלי בלב, ובחיים, אי אפשר לקחת ואי אפשר לערער. נורדיה זו האש עם הגיצים והיצר והתשוקה והספירה של הדקות עד שיגיע יום שישי והצורך למלא את הדקות האלה בכמה שיותר נורדיה ואנשים של נורדיה וחוויות של נורדיה. אני חלק מנורדיה ונורדיה היא חלק ממני, לא פחות מאלה שחוו את זוועות המזרחי. אני לא זרה ולא ארעית, אני עמוק בתוך הדבר הזה ונהנית מכל שנייה, איי לאב איט אנד איי אם היר טו סטיי.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

אוקטובר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

6 תגובות

  1. אם אפשר לשאול לגבי אוהדות ואוהדים לא מעטים כדוגמתך, שלא הגיעו לנורדיה ארנה אחרי השנה וחצי הטראומתית בטדי, אלא כי שמעו שיש קבוצת כדורגל שאוהדים הקימו מתוך ערכים והערכים האלה באים לידי ביטוי ביציע, ויש אווירה כיפית של כדורגל בשישי שמתאימה למשפחות עם ילדים וכו':

    מה יהיה כשנגדל ונתפתח, או כשנראה שבית"ר ירושלים חוזרת להיות הקבוצה שאהבנו נטולת הגזענים, האלימות, השנאה והחיבוק שכל אלה מקבלים מההנהלה, ואי אפשר יהיה לא לחזור לט(או אם נלך הכי רחוק: כשבית"ר נורדיה תהפוך ליו

  2. אם אפשר לשאול לגבי אוהדות ואוהדים לא מעטים כדוגמתך, שלא הגיעו לנורדיה ארנה אחרי השנה וחצי הטראומתית בטדי, אלא כי שמעו שיש קבוצת כדורגל שאוהדים הקימו מתוך ערכים והערכים האלה באים לידי ביטוי ביציע, ויש אווירה כיפית של כדורגל בשישי שמתאימה למשפחות עם ילדים וכו':

    מה יהיה כשנגדל ונתפתח, או כשנראה שבית"ר ירושלים חוזרת להיות הקבוצה שאהבנו נטולת הגזענים, האלימות, השנאה והחיבוק שכל אלה מקבלים מההנהלה, ואי אפשר יהיה לא לחזור לט(או אם נלך הכי רחוק: כשבית"ר נורדיה תהפוך ליו

  3. אם אפשר לשאול לגבי אוהדות ואוהדים לא מעטים כדוגמתך, שלא הגיעו לנורדיה ארנה אחרי השנה וחצי הטראומתית בטדי, אלא כי שמעו שיש קבוצת כדורגל שאוהדים הקימו מתוך ערכים והערכים האלה באים לידי ביטוי ביציע, ויש אווירה כיפית של כדורגל בשישי שמתאימה למשפחות עם ילדים וכו':

    מה יהיה כשנגדל ונתפתח ואז דברים ישתנו, כי למשל טכנית אי אפשר יהיה להכניס בירות, עראק ואוכל ולחלק לכל היציע, או כשנראה שבית"ר ירושלים חוזרת להיות הקבוצה שאהבנו נטולת הגזענים, האלימות, השנאה והחיבוק שכל אלה מקבלים מההנהלה, ואז נחזור לטדי ולבית"ר שאהבנו, שמה לעשות שם כן היו קללות, היו עצבים ויש דיסטאנס מסוים בין הקהל לקבוצה, או אם נלך הכי רחוק: בית"ר נורדיה ירושלים תהפוך לבית"ר ירושלים. אז נגיד שתבוא הנהלה עם ערכים וסדרי עדיפויות שכן תדאג ליציע משפחות שיהיה יותר "פמילי פרנדלי", שתוקיע בכל המרץ אוהדים גזענים ואלימים ותמשיך לחבר בין ההווה (הקבוצה עצמה), העבר (טקסי הוקרה לשחקני עבר) והעתיד (מעורבות בקהילה) – אבל עדיין אווירה שיכולה להתאים לכמה מאות אוהדים בשישי בצהריים בליגה ג' מרכז, לא בטוח שתהייה במשחקים אמוציונליים בליגת העל מול עשרות אלפי אוהדים מתוחים… ואז מה, תנטשו את בית"ר ירושלים (נורדיה זו רק שלוחה זמנית שלה…) ותעברו לפרויקט הבא שיקום בירושלים ואפשר יהיה לקחת אליו את הילדים?

    כמה שכיף לי בנורדיה ובאווירה המיוחדת שנוצרה ביציע נטול הקללות ורווי האנשים הטובים והבירות, העראק, הבורקסים והקרמבואים ביציע – זה רק האמצעי. המטרה היא להשיב את בית"ר ירושלים לתלם, ולא להיגעל לחזור לטדי, כן – גם בשביל לשיר בקולי קולות שאמא של אוהדי הפועל עובדת במקצוע הכי עתיק בעולם אחרי שער נגדם…

  4. שווידלר, לא אהבתי את מה שאתה רומז (אם הבנתי אותך נכון).
    זה לא שנטשתי קבוצה שאהבתי, טיפחתי, שהתחברתי אליה ויצרתי לי שם חברויות וקשרים אישיים שחיברו אותי לקבוצה. קטמון הם אחלה, ואני אחזור ואור את זה תמיד כי זה נכון, אבל זה לא היה בית ולא משפחה. זו הייתה אטרקציה נחמדה לילדים.
    החיבור לנורדיה הוא חיבור אמיתי (מהלב)- נורדיה כקבוצה ובעיקר נורדיה כסך כל האנשים שמרכיבים אותה. גם אם יקרה התרחיש הזה שציינת ונגיע לליגת העל (לו יהי) למשחקים מול עשרות אלפי אוהדים מתוחים, אני בטוחה שהדברים כבר לא יהיו כמו שהם עכשיו. לא תהיה האינטימיות הזאת של הגוש המשוגע ולא את היכולת להגיע לכל מי שיושב ביציעים עם ערק או בורקסים, ובטוח שגם יהיו קללות פה ושם. עם קללות אני יכולה לחיות, לא בכיף ולא בשלוות נפש, אבל יכולה לעכל את זה איכשהו אם זה יהיה הדבר היחיד שיקרה, כל עוד אין אלימות של ממש וכל עוד הגזענות לא מרימה את ראשה אני אמשיך להגיע עם הילדים. זה לא שהם לא שומעים קללות בבית הספר.

    אני חוזרת על מה שכתבתי בטור עצמו: "אני לא זרה ולא ארעית", אני פה להישאר כי זאת משפחה גם בימים הקשים והמבאסים, גם כשמפסידים תיקו וגם כשיש פרצופים שלא באים לי טוב. זו משפחה שבחרתי ואני לא מחליפה אותה, ואני יכולה לחתום לך שבדיוק ככה מרגישים כל המהגרים שהגיעו מקטמון, שהגיעו לקטמון מהסיבה שאני הגעתי אליה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *