ביתר נורדיה י-ם נגד בני אילת / יאיר פויר

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

בית"ר נורדיה י-ם נגד בני אילת, 29/10/2021, הר חומה

Results

Club1st Half2nd HalfGoalsOutcome
בית"ר נורדיה י-ם112Win
בני אילת000Loss

מרתון ירושלים

כל השבוע הזהירו בקבוצות הווטסאפ הנורדיאניות מהמרתון בירושלים.

השבוע המגרש שלנו בעמק הארזים בשיזרוע, ואנחנו נודדים למגרש הסינטטי בהר חומה

 (איך זורעים ומגדלים דשא חורף בחום של 26 מעלות צלסיוס? לגנני חברת "אריאל" הפתרונים).

מאחר שבהר חומה אסור לשחק ביום שישי אחרי 14:00, כי יש שם שכנים שרוצים קצת שקט לפני השבת, המשמעות היא משחק ב-12:00 בצהריים. בצד השני של העיר, ביום של מרתון ירושלים.

סך הכול נשמע מעודד….

ההודעות מרצדות על מסך הטלפון: "צאו מוקדם", "כל העיר תהיה חסומה", "אני חונה רחוק מהבית כדי שאצליח אולי להגיע למשחק באיחור".

אני גר רחוק, וגם צריך להגיע מוקדם מסיבות טכניות. התייעצות עם חברים ועם גוגל מפות, מעלה שצריך לצאת מוקדם. ממש מוקדם.

9:30 – אני נכנס לרכב. הוויז כותב שעה אחת למגרש. כן, בטח… אני אומר לוויז, את זה אמרת לי גם לפני משחק הגביע באשקלון. אחרי שעה וארבעים הבאת אותי לצד הלא נכון של אצטדיון סלה.

אני מתחיל לנסוע…כל התרחישים הרעים עוברים לי בראש.

איכשהו בכל שבוע אני מצליח לפתח מחדש את התקווה, וביום המשחק נזכר בכל ההפסדים הקודמים ומאבד אותה בדרך למגרש.

השעה והמרתון גם תורמים לחשש שאהיה שם די לבד.

אין לי זיכרונות טובים מהר חומה. אני יודע שלנורדיה היו שם ניצחונות גדולים. כולל שער הניצחון של גובזה שגרם לאבישי סלע לאבד את הקול והעשתונות וכמעט שגם את ההכרה. איכשהו את כל הניצחונות האלה פספסתי, וצפיתי בהם רק דרך השידור. אני זוכר מהר חומה את משחק פתיחת העונה שעברה, כשהפסדנו לשעריים מגול שאני הייתי עוצר, ואת ההפסד לבני לוד במשחק המבחן הראשון, כשמרבית הגוש בכלל היה בחתונה בצפון.

אני מחליט להתעלם מהכול ולהתרכז בפודקאסט שמתנגן ברקע.

הווייז מורה לי לפנות לכיוון הר החוצבים. תכף יתחילו הפקקים, אני אומר לעצמי. הווייז הזה, מה זה לא מעודכן. הכביש ריק, אני עובר ליד עמק הארזים, מנפנף לו לשלום, נשיקה באוויר, ויורד לנתיבי בגין. גם הם ריקים. למעשה אני מגלה שהעיר כולה ריקה. אין חסימות, אין רצים ואין מכוניות. יום כיפור בירושלים. 

ממש רגע לפני שאני מגיע לשכונת הר חומה, אני מחליט שזה מוגזם להגיע ב-10:33, ומחליט לעצור בתחנת הדלק ברמת רחל לקפה הפוך.

בדרך לתחנת הדלק אני נתקל סוף סוף בפקקים וחסימות. יש מצב שעשיתי טעות. בכיוון ההפוך, שאתו אני אמור לחזור לכיוון הר חומה, יש מאות מטרים של רכבים עומדים ושוטרים שלא מרשים להם לנסוע. אולי אני בכל זאת אצליח לאחר?

אחרי הקפה, מתברר שחששתי לחינם – שוטרי ירושלים האדיבים והנחמדים מפזרים את הפקק, ומורים לכל הטור שבו אני נוסע להמשיך ולנסוע, למרות הרמזור האדום.

הגעתי! 

3/4 שעה לפני המשחק. אין זכר לאוטובוס של שחקני אילת. רוני ואלית שאחראים על הכרטיסים כבר פה. גם עמנואל שמשדר. שחקני אילת? יוק. מסתבר שהם מאחרים.

אני מניח את הציוד החורפי שהבאתי כתרומה לדרי הרחוב כמו שביקשו, וניגש למלא את תפקידי בשער הכניסה. טיפין טיפין מגיעים האוהדים. חששתי שאהיה כאן לבד, אבל באופן מפתיע היציע מתמלא. מאמן אילת שומע שאסור לו להיכנס לחדר ההלבשה כי הוא מורחק, אז הוא צורח על המאבטח, כמעט מרביץ לו ונכנס לחדר ההלבשה. ליגה א'.

השעה 12:00. אנשים נכנסים ואני לא שומע את 'ניצחת איתי הכל’ באוויר. אני תופס קשר עין עם אביעד שאוחז בדגל של ז'בו: "מה קורה? לא התחילו?", אני שואל. המשחק נדחה ברבע שעה בגלל האיחור של אילת. סבבה.

בסוף מתחילים. אנחנו פותחים בלחץ, אבו ענזה מגיע פעמיים מול השוער, עובר אותו, אבל משאיר את הכדור בידי השוער האילתי. מן העבר השני, קרן לאילת. הנה התחלנו, אני אומר לעצמי. כמו מול אשקלון – נגיע להזדמנויות ונפסיד. בני פרץ לוקח את הקרן.

אנחנו ממשיכים ללחוץ. מדי פעם הכדור מגיע גם לרחבה שלנו, ואחרי שבעה הפסדי ליגה רצופים (ועוד אחד בגביע) הלב שלי מפרפר בכל פעם שהכדור באזור רחבת השש עשרה שלנו.

התקפה של אילת, בני פרץ קופץ לרגלי שחקן ההתקפה ומכשיל אותו. פנדל! נגדנו! שוב!

כל הסרטים מהשבועות האחרונים עוברים לי שוב בראש.

אני מחליט לעשות מעשה ולמנוע מהכדור להיכנס. השבוע זה תורי לעדכן תוצאה בדף הפייסבוק הרשמי. אני מחליט לנאחס את אילת, וממהר להודיע לאומה: "על סף סיום המחצית הראשונה, פנדל לאילת". הניחוס מצליח, ובני פרץ הודף את הכדור.

שתי דקות חולפות, אבו ענזה מקבל כדור בצד ימין, פורץ, ומכניס כדור לרחבה, לנאור חנוכה שעם הגב לשער (אמיר אליהו טוען שזה היה נדב מנשה. אמיר אליהו בד"כ צודק). תסתובב ותבעט, אני צורח, אבל חנוכה/מנשה מוסר כדור לשחקן שנמצא עם הפנים לשער, שבועט חלש מידי והשוער הודף. הכדור ניתז לרגליו של חזי מזרחי מחוץ לרחבה. חזי מתקדם כמה מטרים לתוך הרחבה, ובועט בעיטה אלכסונית אל הרשת. הכדור נכנס. אשכרה נכנס.

שקט ביציע. אני מסתכל באופו אוטומטי אל השופט, כדי להבין למה הוא יפסול לנו את השער השבוע. השופט מורה לכיוון האמצע, וגם הקוון רץ עם הדגל למרכז המגרש (סימן לשער).

הר הגעש בצהוב מתפרץ. אני מניף ידיים, די המום. אשכרה? שער? לנו? מהשדה? לא פסלו? אני מתחיל לעכל.

שתי דקות נוספות של משחק והשופט שורק למחצית.

להנאת הצופים, מתחולל על הדשא במהלך המחצית קרב כדורגל אימתני בין קבוצת אוהדים שלנו לבין קבוצת הכדורגל של 'מגרש ביתי', שבאה להתארח אצלנו במסגרת אירוע ההתרמה.

מובילי הגוש המעודד, כולם על הדשא, מה שלא מונע מנועם ויהודה ביטון לעורר את הקהל לעידוד גם במשחק הזה. השדרן, עמנואל שלמון, מבקיע שער ניצחון וחותם את תוצאת המשחק (1:2).     קצת חיבוקים, חיוכים ותמונות בין שחקני הקבוצות, ושחקני אילת ובית"ר עולים אל הדשא.

מחצית שנייה. דוד צור (מתי לעזאזל הוא נכנס?), מושפע מהמספר 11 שעל גבו ומהתל שוב ושוב בהגנת אילת, משל היה אוחנה המקורי. הבעיה היא שהוא משאיר שחקנים מול שוער, והם מתעקשים למסור לשוער את הכדור או סתם לא לבעוט ולמסור לשחקן שנמצא בעמדה פחות טובה.

בשלב מסוים דוד צור לוקח כדור ודוהר איתו 3/4 מגרש, תוך שהוא עובר בדרכו שלושה שחקני הגנה. אני מלווה אותו בקריאות ‘דיו, דיו’ (למי שזוכר את מומו שירזי). צור מגיע אל רחבת השש עשרה. ‘תבעט’, צועקים לו כולם, וצור מחליט למסור לשחקן שמבזבז את ההזדמנות.

דקה 66. דוד צור מקבל מסירה באזור רחבת אילת. שחקני אילת בטוחים שהוא בנבדל, השופט חושב אחרת, צור מתקדם ומול השוער בועט לרשת. 0:2.

אני מתחיל להירגע והדופק קצת יורד מ-180.

עד סוף המשחק, אנחנו שולטים ואילת מנסים לעקוץ.

האמת? היינו צריכים לנצח 1:5, אבל זה היה נכון גם במשחק באשקלון.

אני מתחיל להינות מהיציע. נומה מכריז שהוא הביא לנו את המזל, ומתנצל שנעדר מהמשחקים הקודמים. יהודי מבוגר עם כיפה מתפעל מהקהל:  "איזה יופי אתם מעודדים. ובלי לקלל בכלל, נכון?  אני אוהד בית"ר מהבטן. עשר שנים לא הייתי בכדורגל בגלל לה פמיליה. רק בראשון הייתי, כי הם לא היו". אני מסביר לו שבדרך כלל אנחנו מארחים בעמק הארזים. הוא מבטיח לנסות להגיע.

המשחק מסתיים. ניצחנו. שיר 3. רוב השחקנים לא מכירים אפילו. פרץ מוביל.

עוד קצת סידורים, ואני בדרך לאוטו. כשמנצחים אפילו הפקקים בדרך הביתה נעלמים, משום מה.

אני נכנס הביתה, ומוחק את החיוך. מזכיר לעצמי שזה רק ניצחון אחד. בשבוע הבא שעריים בחוץ.

 

העונה הזאת היא מרתון. השבוע נכנסנו סוף סוף למרוץ, אבל יש עוד כל כך הרבה קילומטרים לעבור. אנחנו צריכים להיות במגרש בכל שבוע. לעזור, לדחוף. לתת כוס מים וחטיף אנרגיה וירטואלי. ככה זה במרתון.

בית"ר נורדיה י-ם

2רן כחלון 17 מגן ימני
6טל שריג קשר קדמי 90'
7חזי מזרחי 14 קיצוני ימני 43'
8נדב מנשה 11 קשר קדמי
9ירדן פינטו קשר אחורי 40'
11דוד צור 8 קיצוני שמאלי 68'
12עמית מורדכייב מגן שמאלי
14דוד וולדגבריאל 7 קשר קדמי
15מוראד אבו ענזה 23 חלוץ
16יאיר ניר קשר קדמי 58'
17בר אוחיון 2 חלוץ
23אלרוי ששון 15 קשר אמצע 90'
55אדן בן הגיא בלם
66נאור חנוכה 99 חלוץ
77לידור כהן מגן ימני
98בני פרץ שוער 40'
99אידו ביטון 66 קשר אחורי
הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

נובמבר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *