מה שקרה באילת – אבישי סלע מסכם ניצחון וסופ"ש חלומי בעיר הדרומית

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

או: "איך אפשר בכלל לכתוב את היופי הזה"
"…יום אחד התעוררתי בביב שופכין
ולבי כבד עלי כאבן שאין לה הופכין
ועכשיו אני רוצה לחזור הביתה אל האישה
תגיד לי איך אני יוצא, איך אני יוצא מהבושה?

אל דאגה חבר יקר שלי אל תתייאש
בוא ואתן לך גפרור שבלבך ידליק את האש
דע לך זהב טהור זורח בביתך
ואין בכל העיר טובה כאשתך…" (אהוד בנאי)
כדורגל הוא מכחול של החיים. הוא לא באמת הופך טוב לרע או רע לטוב, אבל הוא שופך צבע – ורוד או שחור – על הקולקטיב האקלקטי שהוא החיים. תמיד יש טוב ורע, יש אור וחושך, אבל כשמנצחים האור גובר – וכשמפסידים, כמאמר הקלישאה, רק חושך בעיניים.
והיה לנו משבר, ביום חמישי, תשעה ימים אחורה. חזרנו מהבית שלנו מרוסקים. כל אחד מאיתנו היה בדאון. כל אחד מאיתנו הסתובב לילה שלם – וכנראה גם ביום למחרת – עם העצב הזה. הרגשנו שהאהבה משותפת שלנו חטפה מכה, וכולנו הרגשנו את הכאב יחד איתה. כאבי פנטום של יום שלם.
אז יצאנו לחופשה. כולנו. למצוא את האש המחודשת. לגשש מחדש שבילים של אהבה. זו הייתה התכלית, גם אם הסמויה, של ההגרלה שזרקה אותנו דווקא באילת, שבוע ויום אחרי אחד ההפסדים הקשים שלי כאוהד בית"ר. יצאנו ליומיים של אהבה. הנה ניסיון לתמצת.

מה אני עושה פה?!
מי בכלל נוסע לאילת בשביל כדורגל?! מה זה ההימור המשוגע הזה? הרי האוהד יצור פסימי מטבעו, ומי שחי מסרטים של "מה יהיה אם נפסיד" – מה לו כי ישים את כל הז'יטונים האלה על אופציה כל כך זניחה ברולטה? הרי אם תיסע עד אילת – וקבוצתך מפסידה, הפסדת הכל. לא רק הפסד חווית, אלא גם נסיעה של פאקינג חמש שעות (כולל שתי הפסקות מתודיות בקיבוצים שלא ידעת על קיומם) שבה הטרמיטים העקשניים האלה יאכלו לך כל חתיכה מהבטן בעקשנות וביסודיות גרמנית. וגם אני פעם או פעמיים הסתכלתי על שותפיי למסע (שהפכו לחברי אמת – גלעד סגל ומאיר סיקרון), במבט תומה של "מה אנחנו עושים כאן?" איזה חולה נפש יעזוב הכל באמצע החיים ויחצה את המורדור הקרוי כביש הערבה – רק בשביל שעתיים ברוטו של משחק כדורגל?
ולמזלנו ההימור הזה צלח, ויצאנו ממנו ברווח (משמעותי למדי אם תשאלו אותי). אבל זה לא היה רחוק מלהיגמר לגמרי אחרת.

המשחק
זה היה ניצחון מאוד אמוציונלי. השילוב של המאמץ שבו הוא הושג, ובל נכחיש – גם הבשורות על הפסד ראשון מזה בערך מילניום לקרית מלאכי – הפכו את חגיגת הסיום (ואת גרונו הניחר של עבדכם הנאמן) לחזקה הרבה יותר. אבל האמת היא שזה היה משחק חלש. בית"ר נורדיה לא הצליחה לשחק את המשחק הרגיל שלה, והיא בכלל מתקשה כבר הרבה זמן לפתח אותו באמת. מצד שני גם בני אילת לא בדיוק תותים וקצפת. בכל תשעים הדקות היתה בעיטת כדורגל אחת הגיונית – וזה היה הכדור שדניאל דרעי סובב לרשת של ליאב לוי. 0:1 קטן-גדול. וזהו. שום דבר מעבר.
ואם בהתקפה לא ראינו ניצוצות, זמן לפרגן לחלק האחורי – לציוות "פרדידור" (או "אלקבציון"), ויחד איתם למיקי רנדי שהצליחו לקחת את ה-0:1 הקטנצ'יק הזה – ולשמור עליו לכדי שלוש נקודות חשובות חשובות. זוהר ויופי לא היה, אז במאבק ניצחנו – ושם ראיתי את הברכה הגדולה הפעם. ספורט, כמו שאמר אל פאצ'ינו, הוא תמיד על אינצ'ים. ולנו היה אינץ' אחד ארוך יותר. האינץ' של דרעי. איזה רגל יש לדרעי.

אפטר פארטי
המשחק כבר נגמר. צהריים התחלפו באחר צהריים. העננים החלו לחלוף בשמיים כשאני יושב, מנסה לעכל, ואז מגיעות השמועות הפנטסטיות. יש לאן לצאת בשישי בערב (לא זוכר חופשה שבה יצאתי מהמלון כל כך הרבה) – והשחקנים באים. רובם, לפחות.
ולי הקטן יש תמיד תסביך עם כדורגלנים. לא משנה כמה תכניס לעצמך לראש שמדובר בסה"כ בשחקני ליגה ב', מבחינתי הם השחקנים שלי. והדיסטאנס הוא כמעט נדרש. לך תדבר עם אנשים שאתה מעריץ. לך תגיד להם משהו שלא יישמע מביך מדי. בסוף התגברתי על עצמי והצלחתי לומר איזו מילת אהבה לציון זקן או לאסף לוי, אבל זה פחות או יותר היה. היתה לי כ"כ הרבה אהבה שהצלחתי לבטא רק דרך השירים. אולי הסצנה המרגשת ביומיים האלה.
הרגע שבו מקום שלם עלה באוויר, ושמו של כל שחקן נישא ברמה, בשירים שוב ושוב – למראה הפרצופים הנבוכים של השחקנים עצמם, צנועים שכמותם.
הסתכלתי על כל זה והבנתי את גודל הנס. הנס שאנחנו חווים יום יום.

אני והצעיף
שעתיים הסתובבתי ברחובות אילת עם הצעיף על הצוואר. זה לא מובן מאליו עבורי. אף פעם לא הייתי מסתובב לבד ברחוב עם הצעיף לצווארי. תמיד הייתי נבוך מדי או מפחד מדי ממה שהצעיף יגיד עליי. אבל זה הדבר שנורדיה עשתה לי על אמת. הגאווה חזרה לי. כמאמר ציטוט ישן של בית"ר-נורדיאני ותיק, "בא לי ללכת עם צעיף של נורדיה לכל מקום". ואני אוסיף: בית"ר. עשרים שנה אני אוהד בית"ר ובפעם הראשונה לא חששתי לשים אותו עליי. וללכת עם המנורה צמודה ללב לכל מקום. הקבוצה שלי. יפה ומשמחת ומרגשת. כמו פעם. כשהייתי הרבה יותר קטן.

מבט קדימה
לפניה של בית"ר נורדיה משהו שהוא פחות ליגה ויותר מזכיר סדרה ב-NBA: חמישה משחקים שמהם היא צריכה להוציא את המקסימום, בידיעה שהיו לה יותר מדי מעידות בעבר. זה הזמן של אחרים למעוד. וי אחד סימנו, נצטרך עוד ארבעה. וזה יהיה מורכב ומסובך ועוד יתהפך המון פעמים על הראש של כולנו, אבל אני רוצה לחוות את זה איתה. עד הסוף.

וכן, לא שתיתי עראק ולא אלכוהול והייתי בערך הכי חנון בעולם, ולפעמים אני קצת מקנא במי שכן, אבל הפעם דווקא הרגשתי עם זה סבבה. כי באמת שלא הייתי צריך את זה. החיים – והמכחול של בית"ר נורדיה – היו חומר טוב מספיק.

יאללה בית"ר.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

ינואר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *