נורדיה – פעם שמונים ושבע / הבלוג של גלעד אימס

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

בערב לח בשנת תשע"ח, עת בציר הענבים. יצאו מיפו על סוסים חמשת הרוכבים. שטמפפר, גוטמן, זרח, מזרקי הדוקטור וכמובן יואל משה סלומון, ההוא עם החרב באבנט, כולם באו. חוץ משחקני נורדיה שנשארו תקועים בצומת סגולה או משהו כזה. כי למשחק הם לא התייצבו.


הייתי יכול לסכם כך את מה שהיה, להמשיך כרגיל ולהתחיל להתכונן ליום כיפור. מצד שני, למה שרק מי שהגיע למשחק יסבול. אז הנה הסיפור המלא לאלה שרוצים גם 'להנות'…
אם… אם… אם המושבות. לא, אני לא מקלל. אסור לנו. ועד שיחליטו במועדון מה מותר לצעוק לכיוון הקוונים והשופט, אומר זאת כך: לא מת על פתח תקווה, בלשון המעטה. עכשיו, אחרי מה שהיה, יש לי עוד סיבה לשנוא את העיר האפורה, שבעיניי אין בה שום דבר מועיל. טוב, אולי רק דבר אחד קטן וזו הקירבה לתל אביב. כך שאם כבר לסבול שעתיים, לפחות לא צריך לנסוע רחוק מדי בשביל זה.
למרגלות אצטדיון המושבה המפואר, שוכן אחיו החורג שמארח את המשחק בין הבית"רים בצהוב, להפועל מחנה יהודה בכחול. המגרש יושב על פיסה סינטטית צדדית, לאורכו מתוח יציע בטון, כשצידו האחד מתחיל בג'לג'וליה כמעט ומסתיים הרבה מעבר לקריית אונו. הדבר מקשה על עשרות אוהדי נורדיה להתכווץ על שלושת שורות הבטון וליצור מסה קריטית לעידוד מוצלח כמו שצריך.


בניגוד לשחקנינו, אני מגיע רעב למשחק. לא הספקתי לאכול צהריים. מזל שלפחות הבאתי איתי משהו לשתות. מזל גם שהכניסה חופשית, אין שמירה ואפשר להכניס בקבוקי מים קרים, נשקים חמים, סמים קלים, גרעינים קלועים, ממתקים עם צבעי מאכל רעילים ועוד מוצרים כאלה ואחרים שמתחרזים בהתאם.
כל העסק נראה חובבני ומזכיר מגרשים שהכרנו בעונות קודמות, אי שם בעבר הלא רחוק של ליגות נמוכות ולא מקום ראוי לליגה א'. נראה שזה מה שמשפיע גם על הרמה של שתי הקבוצות, שמציגות יכולת שלא מתעלה מגובה הדשא. חוץ מהברקות בודדות מאוד פה ושם לא קורה כלום. איפה הימים שהיינו באים למגרשים כאלה, נותנים חמישיות, שישיות. איפה אברמסון, דדיה, עוז אריאל, שבניגוד לשני הראשונים נמצא איפשהו על המגרש, אבל נוכחותו לא מורגשת, כמו של כל הקבוצה בעצם.
כל כך משעמם, עד שלשחקנים בכחול נמאס והם עוברים לכדור יד, או כל ספורט אחר בו שימוש ברגליים מיותר. השופט לא מגיב אז הם עוברים לאלימות. תחילה סמויה, אחר כך גלויה, שמאלצת בסופו של דבר את כרטיסו הצהוב של הנ"ל לעשות שעות נוספות. אחרי חצי שעה שנראית כמו נצח, עולה המחנה ליתרון משער מיותר, שמחזיק מעמד עד תום המחצית הראשונה.
מרחוק, על הגבעה שממול, אני מבחין בחמשת הרוכבים. עם השריקה להפסקה אני עולה להודות להם באופן אישי על שיסדו את פתח תקווה, רק כדי שמאה ותשע עשרה שנים מאוחר יותר נסבול בה. אבל מקרוב, מתברר שאלה לא יותר מכמה צעירים שמתאמנים ברכיבה על אופנועים לקראת הטסט המתקרב, בו הבוחן המקומי יכשיל אותם קרוב לוודאי.
על המחצית השנייה, ממש כמו על הראשונה, אין מה להרחיב. אותו כלום בדיוק. חוץ מהכרטיס הצהוב, שכבר דהוי מרוב השימוש שנעשה בו נגד המקומיים ופעם אחת נגד שחקן נורדיה, אין כל שינוי. מה שמעיד יותר מכל מי בא להילחם ומי עדיין תקוע בפקק וכמאמר הקלישאה הידועה, שאם לא מבקיעים אז שתי דקות לסיום חוטפים גם שער שני.
אני עוזב את המקום, מקיף את האצטדיון הגדול, בו תיכף יתחיל משחק בין הפועל תל אביב לנצרת, שבסופו האדומים יפסידו בתוצאה זהה לשלנו. אבל לא אכפת לי מהם. אני עסוק בלהבין איך קבוצה שמגיעה לחצי מצב בקושי מבקיעה נגדנו פעמיים. לפחות בדבר אחד אפשר להתנחם. גם אם המקומיים ניצחו הם עדיין יצטרכו להמשיך לחיות בפתח תקווה…
אז עד למשחק הבא שתהיה שנה טובה, חתימה טובה וצום קל, למי שצם, ועוד יותר קל למי שלא.

יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

ינואר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *