נורדיה – פעם שישים וחמש / הבלוג של גלעד אימס

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

באמצע היום לעזוב הכל, להתנתק מהמשפחה, מעבודה, מציביליזציה ולנסוע למדבר, לפזורה בדואית שנאספה לעיירה נידחת בדמות רהט, את זה רק נורדיה יכולה לגרום לי לעשות.
למרות התראות על אבנים, למרות אפשרות לאלימות בין המחנות, למרות ליווי משטרתי של השיירה לתוך הכפר, בתירוץ אנמי ושזה לא מטעמי בטחון, כל אלה לא מנעו מכמה עשרות אוהדים ללכת אחרי הקבוצה, אחרי הלב.
המרחק בין צומת קמה לרהט ממש קצר אבל המרחק בין העולמות שנות אור. אנחנו עוברים על כביש משובש, בשוליו ילדים קטנים, נערים חסרי מעש וכמה זקנות עם סלים בדרכן לשרוד עוד יום. הזנחה של שנים, זועקת מכל עבר. בתים מתפוררים, מכוניות מפורקות, תקוות אבודות.
מיד אחרי הגווייה של כלב במצב ריקבון מתקדם, פונים ימינה, מעלים אבק ונעצרים ליד מגרש כדורגל, נקודת אור יחידה לבני המקום, שכמה מאות מהם, בעיקר ילדים, מפוזרים מסביב לגדר ועל הגבעות המקיפות.
על שולחן קטן ליד חדרי הלבשה עומד הגביע. עטוף ומכוסה היטב כדי שציפוי הזהב המדומה שלו לא יפגע מאבק בריח חומוס שמרחף באוויר, ממתין בסבלנות לקבוצה המנצחת. בינתיים על הדשא השליטה של נורדיה. יש תקווה שיהיה זה קפטן צהוב שיניף אותו בסופו של משחק.

img_2941
חוץ מזה השחקנים חייבים לנו, אחרי התיקו המאכזב והמשעמם נגד י'צאלאל בשישי האחרון. אבל רצון לחוד ומציאות בהתאם. בדקה שתיים-עשרה פנדל לטובתנו. רק חבל שדניאל דרעי מחליט לבעוט דווקא לכיוון שהשוער המקומי מזנק. מכל האפשרויות שהיו לו הוא בחר בהכי פחות מוצלחת.
על היציע העידוד לא מפסיק. המקומיים די שקטים. כמה ילדים מתקרבים לצד שלנו, מנסים להתגרות אבל מסולקים מיד על ידי שני מבוגרים אחראיים ועצבניים. הבודדים שמצליחים להתחמק ונשארים קרוב אלינו מקבלים סוכריה מעמי.
מעניין יהיה לעשות בעוד כמה שנים מחקר סוציולוגי איך השפיעה המחווה הזו על קיומם של בני רהט הצעירים. איפה הם יהיו נגיד בעוד עשר שנים, לעומת אלה שלא זכו בסוכריה ותרומתם לקהילה. אבל זה כבר סיפור אחר אליו נגיע בעתיד הלא קרוב, כי בינתיים בהווה, הסיפור של נורדיה לא משהו ושום ממתק לא יעזור.
איכשהו דקה לפני סיום המחצית אסף לוי מקבל כדור רוחב מאדם מזרחי, לא מתבלבל, בוחר את הפינה החשופה ומוציא את נורדיה להפסקה עם חיוך.
על מחצית שניה אין הרבה מה לומר. צעירי רהט עשו לנו 'נורדיה', כלומר השוו ובסופו של דבר ניצחו. שלוש אחת למקומיים.
באסה. באסה נוראית. כל כך רציתי גביע. אם לא בשבילי אז למען השחקנים, המועדון ובעיקר לאוהדים שהוכיחו פעם נוספת שאם צריך נלך אחרי הקבוצה לכל מקום ובכל זמן. הראינו שוב שיש גרעין קבוע ויציב, ששם את החיים לכמה שעות בצד, לובש צהוב (או תכלת או שחור או כל ווריאציה נורדאית אחרת) ומגיע לדחוף, לעודד, גם ברגעים קשים. הראינו שהרוח הצהובה שעטפה את המגרש לא היתה עם חול ואבק. הרוח הצהובה נשבה מכל אחד ואחד מאתנו שעמד, קפץ או ישב על יציע האבן. בעיניי זה לא פחות חשוב מחתיכת פח מצופה זהב מדומה בצורת כוס גדולה.
אז שרהט ייהנו מהגביע. אין להם כבישים, אין תשתיות, יש עוני, אבטלה, עכשיו יש להם קצת שמחה. לנו יש ליגה ארוכה, עם מלא משחקים לא פשוטים. אבל תמיד נהיה שם. ביציע כזה או אחר. בצהוב שחור (או כל ווריאציה אחרת). עם התוף, והדרבוקה. עם הצעיפים והכובעים. עם הערק והסוכריות של עמי. ועם האמונה שבנורדיה הכל אפשרי.

אז יאללה בית"ר, נורדיה כמובן.

%d7%a8%d7%94%d7%98

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

ינואר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *