"מה לכתוב על המשחק הזה?" אני שואל את עצמי. "אם אין לך רעיון טוב עדיף שלא תכתוב" עונה לי עצמי "אחרת יצא לך משהו סתמי."

"ניצחתם את הבדואים?" שאלה אותי אימא שלי, אישה בת תשעים ואחת כמעט. "הפסדנו שלוש אחת" אני עונה לה. "נו, והיו מכות בסוף?" "מכות, מה פתאום

באמצע היום לעזוב הכל, להתנתק מהמשפחה, מעבודה, מציביליזציה ולנסוע למדבר, לפזורה בדואית שנאספה לעיירה נידחת בדמות רהט, את זה רק נורדיה יכולה לגרום לי לעשות.

"עזוב אותך, מה יש לך לחפש בקריית משה?" אומר הוויז. "לפחות אם הייתה זו שבירושלים, אבל רחובות? למה לקחת סיכון מיותר ועוד עם הבן שלך

לא קורה הרבה, אם בכלל, שאוהדים מנצחים משחק ועוד מהיציע, בלי לגעת בכדור ואפילו בלי לדרוך על כר הדשא. אבל מסתבר שאם אתה בית"רי נורדאי

צריך להיות מוכן לכל תרחיש. לך תדע מה יכול לקרות. עוצר, מלחמה או סתם רעב שיתקוף ללא אזהרה מוקדמת. אז לפני שיוצא לדרך אני מתדלק

חשבתי לוותר על המשחק. מתחילת השבוע כאב ראש, נזלת, דלקת בעין. כל הסיבות שבעולם להישאר בבית. מצד שני נורדיה משחקת אז כמה אדוויל, מלא טישו

נורדיה שלי נורדיה נורדיה אותך אוהב טדי אלייך ישובה עם געגועים בלב… איזה כיף לחזור לטדי. כמה התגעגעתי למקום הזה. יש פה משהו עוצמתי שאין