ואף מילה על רגשות

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

אז הרי החדשות: 10 נקודות מהמקום הראשון ואני עדיין אופטימי.

איך, תקשו, הרי חולון פתחה פער בלתי עביר – ובעוד אנחנו איבדנו נקודות מיותרות (בעיקר במצליח נגד גדרה ו-כן, בסיבוב הקודם נגד מכבי רחובות), הם לא מפסיקים לנצח. למעשה אנחנו אפילו לא במקום השני – חבל מודיעין, בזכות אותו ניצחון ארור, מובילים עלינו בשתי נקודות. אז איך תהיה אופטימי?

האופטימיות שלי נובעת מתחושה שלפחות בשני המשחקים האחרונים ראינו מנורדיה משהו אחר: גם בספורטק נגד שמשון וגם בקרית עקרון ראינו קבוצה בוגרת יותר. אם אחרי המשחק ההוא בזוזיאן, עבדכם עוד השאיר פוסט חצי מחויך (עם דמעות בעיניים) שכלל את שירה של יעל לוי, "בלדה לנאיבית", הרי שהפעם ראוי להחליפו במשהו קצת יותר מרומם. "חזקה מהרוח" של גלי עטרי, למשל. ישבת בשני המשחקים ויחד עם הרוחות מהקהל שתמיד מנשבות בכיוון חיובי, ראית משהו קצת יותר חזק אצל חניכיו של סרגיי טרטיאק. משהו שאפשר לקרוא לו "אופי".

ואם שמשון נחשבת כבר מזמן לקבוצה בירידה, הרי שעקרון היא מוקש קלאסי. כל אוהד שישב בגבעת רם בתאריך שייחקק לדורות – ה-17 באוקטובר 2014, ראה את העקרונים מפגינים מחצית ראשונה אדירה מול הקבוצה הבלתי מחוברת של בית"ר באותם צהרי שישי. נדמה שרק אלילת המזל (ואולי היתה זו ידה של ז'בו בעצמו, שם למעלה) מנעה מהם להבקיע שניים ואפילו שלושה שערים, ולהותיר את כולנו מול שוקת שבורה. עקרון הצליחה לכבוש במחצית השנייה, אבל אז הגיעה הבומבה של אביתר ברוכיאן – רגע מכונן במשחק ואולי בהיסטוריה הקצרה של המועדון – והפכה את המשחק כולו. 18 דקות אחריה יניב כהן הבקיע שער ניצחון. ואנחת הרווחה נשמעה למרחקים.

אבל למרות החששות, נורדיה הוכיחה מהר מאוד שהיא טובה יותר. התנפלה על המשחק והשאירה את העקרונים קצת המומים. מהדקה ה-18 שבה עוז אריאל נגח, דרך הדקה ה-38 שבה יניב כהן גילגל לרשת, ועד השער הכל כך אברמסוני של מס' 23 שסגר עניין. ואחרי כל החישובים של לפני, והפחדים מעוד איזה פנצ'ר, לפתע זה נראה קל. זה שלנו כי זה היה צריך להיות שלנו. לא פחות ולא יותר מזה.

ובגלגולים קודמים של העונה הזאת, אלה בדיוק המשחקים שהיינו מאבדים. אלה בדיוק המשחקים שמהם היינו חוזרים לנסיעה ארוכה ודוממת הביתה. אלה בדיוק המשחקים שבסיומם היריב היה חוגג, בחצי התרסה, אל מול לבבותינו השבורים. אבל משהו השתנה. ומכאן האופטימיות: אין קבוצה שמנצחת לנצח, וגם יניב חולון עוד תדע את הפנצ'ר שלה. גם קבוצות גדולות בהרבה ידעו רגעי חולשה, וכרגע אני מאמין ביכולת שלנו לנצח כל יריב – כן, גם את האריות הסגלגלים של שלומי שלמה. יש לנו את הכוח, את הכישרון, וכעת גם את האופי – לעשות משהו גדול כבר השנה.

אבל גם אם זה לא יקרה, וגם אם נבואותיי ההוזות יעלו חרס, אני עדיין אופטימי. והסיבה האמיתית לכך שאני אופטימי נעוצה במי שהיו סביבי. בעיניי הצלחה ספורטיבית היא לעשות את כל מה שאתה יכול, ולקוות שהתנאים יסתדרו לטובתך. לשים את כל הלב על המגרש, ולקוות שלוח התוצאות יתאפס בהתאם. כשאני מביט סביבי, זה בדיוק מה שאני רואה. למעשה, זה מה שחלמנו עליו כל הזמן, "כל מה שרצינו בעצם": ההנהלה, השחקנים והאוהדים נמצאים בגוש אחד, עם אותה מטרה, וכולם יודעים את המילים של שיר שלוש. ועם אנרגיות כאלה, ועם כוונה כזו, ועם מטרה משותפת – בסופו של דבר, גם לוח התוצאות יתאפס. דברים טובים קורים למי שעושה טוב, ואנחנו נהיה שם. בגרונות ניחרים, עם צעיפים צהובים ופסים למגרש, נהיה שם כי זה מה שאנחנו צריכים לעשות, וזה יהיה שלנו כי זה צריך להיות שלנו.

אני זוכר היטב את הכאב הקטן כשהכדור התועה ההזוי ההוא נכנס, במשחק ההוא באוקטובר האחרון ברחובות. בדקה התשעים ומי-יודע-כמה. הפעם הראשונה שבה התמודדנו, כולנו, עם אכזבה. ובאופן מוזר, מה שאני זוכר מהסוף ההוא, זה את השיר שמיד אחר כך מישהו צעק מאחוריי: "יאללה, להרים ת'ראש". והרמנו ראש. הרמנו ראש וניצחנו, והתגברנו, והגענו לעוד מקום חדש, ועוד שער יפה, ועוד שחקן שנכנס לרוטציה בהצלחה, ועוד פעם אחת שבה הרגשת שוב הזדהות, ועוד רגע שבו אמרת לה: כמה טוב שאת איתי.

אם נעלה ליגה, יהיה נחמד. אם לא נעלה ליגה השנה, אני לא מפחד. אני יודע שכל עוד אנחנו שם, דברים טובים יקרו. בית"ר שלנו חוזרת. אין יותר טוב מזה.

 

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

ינואר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *