הכל לטובה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

הכל לטובה
אין ביטוי שאני פחות אוהב בעברית. אין ביטוי שאני פחות מתחבר אליו. הוא תמיד נשמע לי כמו איזה רצון אובססיבי למצוא נחמה במצב שבו אין נחמה בשום אופן. "הכל לטובה", אומרים לך בעיקר כשקורה משהו לא טוב. שבסוף הדברים יסתדרו לטובתך. אף פעם לא הייתי איש שמאמין יותר מדי בגורל, אבל אתמול – במשחק החשוב מול שמשון ת"א – זה הביטוי הראשון שנזרק לי לראש.

מהרגע שבו המשחק נדחה בשישי בגלל הגשם. לטובה? ברור שלטובה. אם המשחק היה בגשם, הדשא היה מוצף ובעייתי, שחקנים היו בסכנת פציעה, קהל גדול לא יכול היה להגיע כפי שרצינו. ואז קביעת המשחק ליום שלישי. לטובה? (לרעה, אבל תנו לי להמשיך את הטיעון) ברור שלטובה. כמה פעמים אתם זוכרים שיצאתם מהעבודה לטובת משחק של אהובתכם? איזה תירוץ קלאסי זה היה לצאת קצת מהעבודה האינטנסיבית והחונקת לטובת האימפריה בצהוב?

ואז דחקו אותנו החוצה. לא נתנו לנו לשבת ביציע המקורה. לטובה? ברור לטובה. שמש נעימה של אביב תל אביבי נזרקה עלינו, היה יותר מקום לשמוח ולרקוד בגולים. איזה כיף לקפוץ בגול. מי בכלל היה צריך את יציע העץ הרועד הזה? ולשבת קילומטר מהמגרש? ברור שלטובה! עודדנו יותר חזק ויותר עמוק, ושרנו את השירים עם יותר כוונה. זה גם הפך את חגיגות הניצחון (שוויקי ואבא מוטי, יא מרגשים!) להרבה יותר עוצמתיות.

זה מה שמוזר בקבוצה הזאת, בית"ר נורדיה; היא הופכת כל חוויה מבאסת לאופטימית.

כי כל המכשולים המגוחכים האלה, רק הפכו את המשחק לחוויה יותר מעצימה. כי על הדשא הניצחון היה ברור כמעט מהרגע הראשון. מהר מאוד שני השערים (כולל "שער הרפאים" של שלום דהאן, זה שבעוד 20 שנה נתבאס שלא צולם, בדיוק כמו הגול ההוא של מלמיליאן בגמר הגביע 1976) גמרו את המשחק, נתנו לשמשון להחזיק בכדור עד עולם, רק כדי לקבל את השלישי – במסובבת של ברוכיאן. ניצחון של אימפריה. של קבוצה שבאה לנצח, ופשוט עשתה את זה. בלי יותר מדי להסס, בלי יותר מדי לחשוב. לבוא, לקחת וללכת. 0:3. והתקיים בהם הציטוט "יאללה יאללה יא בית"ר / מנורה על החולצה / וכדורגל מברזיל".

אהבה
"…אתם חייבים לנצח בשביל הקהל… לא בשבילכם, לא בשביל סרגיי ולא בשבילי. הם הגיעו לפנינו בשישי, הם עזבו עבודה ומחויבות באמצע שבוע – אתם חייבים לנצח בשבילם…" (אסי ברוכיאן, עוזר מאמן במקצועו ומרגש בזמנו החופשי)

כבר כתבתי כ"כ הרבה מילים על אושר, ועל נקודת האור החיובית הזאת בחיים של כולנו, ועל איך נורדיה עשתה את החיים של כולנו לטובים יותר. וככל שאני מביט על הכדורגל הישראלי המתועש, המסחרי, מהמריבות במשולש ברקוביץ'-חג'ג'-רמון ועד חגיגות העשור של "לה פמיליה", (היסטוריה של אלימות ממש), הבטתי על הספורטק, תחת השמש הנעימה ותוך ריקוד אינסופי לקול התופים של רינגו. חשבתי: אהבה מחזיקה את העסק הזה. לא כסף, לא כוח, לא אגו, לא שנאת האחר. פשוט אהבה. בלי האהבה לא היינו כאן. בלי האהבה הם לא היו על הדשא, בלי אהבה לא היינו שרים, בלי אהבה כל נורדיה לא היתה קיימת. והאהבה מנצחת. כל יום מחדש. בעיניו של כל אוהד שמתאהב, בכל משחק שנגמר בניצחון, בכל פעם שאנחנו באים ומאשרים אותה מחדש. בלב חפץ, בגרון ניחר ובחולצה צהובה.
נוסעים מהחיים המאובקים אל עולם אחר. אופטימי. חיובי עד הסוף. שיש בו הומור ושמחה אמיתית, גם כשעצוב. וחיוך ענק שהולך ומתפשט מהרגע שהמשחק מתחיל ועד שהמשחק נגמר. כדורגל כמו שהיה צריך להיות. כמו שחלמנו עליו. כמו שחלמנו על הקבוצה שלנו. כמו בטקסט הנפלא של יצחק קלפטר:

"גולשים אל הרוח
מעבר להרים
צונחים אל החושך
בעילפון חושים
טסים לירח, אל הכוכבים
את שביל החלב
נכניס אל הכיס"

המרוקאים
שרתי כבר בערך מאתיים פעם את "המרוקאים", אותו שיר נפלא שהפך לפס הקול של חיינו בעשרת הימים האחרונים. אבל כשמתבוננים היטב בטקסט, מבינים שהוא לא רק שיר עידוד נחמד וקצבי. הוא כמעט טקסט מכונן, שמביע – מילה במילה – את החזון, את הדבר שבשבילו הקבוצה הזאת קמה.

"הנה /
את מולי משחקת /
זה נראה לא אמיתי

את יפה, נקייה /
את אחרת /
את חוכמת ההמונים.

רגע /
את נורדיה הקסם /
את הפעם בחיים.

את כל מה /
שרצינו בעצם /
את תשעת הקבין."

וזה מצחיק כי בצילם של אותם ימים נוראים שעברנו כולנו, זה בדיוק מה שחלמתי עליו. על הקבוצה שלי. קטנה, יפה, כובשת, מסעירה, מלאת רגשות, קרובה, אינטימית, כזו שבא שחקן הוא חבר של אוהד שחבר של שחקן. שבה השחקנים יכולים לדלג מעל הגדר, כמו אוהדים, ולשיר מכל הלב "גנבת לי ת'לב, יא אללה נורדיה".

וגאולה עוד תגיע. לאט לאט. צעד צעד. כי אפשר לנצח קבוצת כדורגל. אי אפשר לנצח אהבה.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

ינואר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

תגובה אחת

  1. בית"ר נורדיה ירושלים שלנו קמה על האמרה של ז׳בוטינסקי ש"אין ביכולתו של אדם לעקור מליבו את התקווה לעתיד טוב יותר", שזה גרסה ארוכה ל"הכל לטובה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *