הגוף יפרפר כשהוא על הדשא – יואל פייבל

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב whatsapp

אין לכם מושג.

לא חשבתי שאלו יהיו המילים הראשונות בפוסט הראשון שלי באתר של הקבוצה שאני כל כך אוהב עם האוהדים שאני עוד יותר אוהב, אבל זאת האמת. אין לכם מושג. לפחות להרבה מכם.

ילדים מתחילים לאהוד קבוצה בגילאים 8-12. בואו נרחיב את זה ל- 6-14. למה התחלתם לאהוד את בית"ר? כי היא היתה הכי טובה בעיר? בארץ? כי היה לה את הכדורגל הכי יפה? כי היו לה הכי הרבה אוהדים? כל התשובות נכונות? לא הייתי שם את הכסף על זה שהתחלתם לאהוד את בית"ר בגלל ז'בוטינסקי, תרומפלדור או שלמה בן יוסף.

יכול להיות ששמעתם אחרי דרבים את הקריאה "אבל בהסתדרות" אבל לא הצלחתם להבין מה העניין. לנצח את הפועל בדרבי זה המובן מאליו. בשנות האלפיים דרבי כבר נהייה אקטואלי בערך כמו מלחמה עם הפלישתים.
עצרתם פעם לשאול את עצמכם איך כל זה קרה?
כנראה הערצתם את אלי אוחנה הגדול, שחזר מחו"ל לליגה השניה כדי להחזיר את בית"ר לגדולתה. שאלתם את עצמכם מאין גדולתה?
כששמעתי על משחק הותיקים נגד נורדיה התרגשתי. זה לא בגלל הכדורגל. זה בגלל טדי. זה בגלל נשיא המדינה. זה בגלל ראש העיר. זה בגלל שהדבר שכולנו האמנו בו בכל הכוח, הדבר שהיה בשבילנו המציאות הבלתי מעורערת ,הולך והופך למציאות. נקודה. בית"ר נורדיה זאת בית"ר ירושלים. בגלל הרעיון, בגלל הערכים, בגלל האוהדים. כמו שהחרמון גבוה וים המלח נמוך. ככה זה.
אבל אז נחתה הפצצה האמיתית. התרגשות זה קומה (בלעז) לעומת מה שהרגשתי. הוא ישחק.
הוא זה אורי מלמיליאן. כן, אורי מלמיליאן.

דמיינו לכם שאתם מתעוררים יום אחד ואתם הפועל ירושלים. אתם מתנדנדים בין הליגה הראשונה לשניה, מקבלים בראש בדרבים באופן קבוע והכי גרוע, הקבוצה שעושה לכם בית ספר היא הפועל ירושלים האמיתית. כל בוקר עף לכם חיוך זחוח של חיים ברעם לרשתית. דנטה זה גן עדן לעומת מה שאתם מרגישים.
זאת היתה המציאות עד תחילת שנות השבעים של המאה שעברה. סיוט. עד שהכל השתנה ברגע אחד. ילד אחד בן חמש עשרה עלה לדשא עם חולצת כדורגל ועליה סמל מנורה.
הילד זה אורי מלמיליאן. כן, אורי מלמיליאן.
מאותו רגע הסיוט נהפך לחלום. הילד שאלוהים (או אלוקים, לא משנה, העיקר שהוא בית"רי) נתן לו נשיקה על רגל ימין ועוד ליטוף על הפדחת, הפך את בית"ר לאמפריה שאתם הכרתם כשהתחלתם לאהוד אותה.
עסקני בית"ר המהוללים ניסו לזייף את הגיל של אורי בתעודת הזהות, עוד לפני שהיתה לו תעודת זהות, כדי שיתחיל כבר לשחק בבוגרים. כבר אז, בגיל ילדים, הוא היה יותר גדול מכל מה שהיה לפניו.
תמיד שיחקו איתו עוד שחקנים. היה צריך את ג'אנו וצ'רנוחה כדי לכסח את מי שנוגע באורי. מישהו היה צריך להבקיע מהמסירות הגאוניות שלו, אלא אם הוא החליט להבקיע בעצמו. הוא היה חלק משלישיית שוקלד מנטה מסטיק. מנטה ומסטיק זה עלא כיפאק. באמת. אבל כל ילד יגיד לכם שהוא לוקח את השוקולד בעיניים עצומות.
בשנות השמונים, אלי אוחנה הצעיר, ביחד עם עוד חבורה נהדרת, לקחו לידו את האליפות הראשונה ושלל וגביעים.
תמיד היה ברור שזה הוא. בלעדיו כל זה לא היה קורה.
והבננה. אח הבננה. אורי היה יכול לעקם את מסלול הכדור ככל שחפצה נפשו. אף חומה לא יכלה לעמוד בפניו.
זקני ממילא מספרים שהוא בעט פעם כדור מהרובע הארמני, מעבר לחומה, ישר לחיבור בימק"א. שומר החומות נזכר בכדור ששרק לידו בדרך לשער.
הגביע הראשון גלש אלינו על גבי בננה של אורי.
אי אפשר לתאר קסם במילים, ואני בטח לא גיי. קיי. רולינג. תעשו לעצמכם טובה. לכו לאגדה הנורדאית הכי גדולה, משה בן ארוש, ותשאלו אותו איר זה היה לשחק עם אורי על אותו מגרש. זה הכי קרוב שאפשר להגיע כדי להבין.
ביום שלישי הקרוב, ה-19.5, הוא יהיה שוב, לרגע קט, על הדשא. לא אכפת לי אם הוא יגיע עם ג'ינס וסנדלים. לא מפריע לי אם זה יהיה רק לדקה. נגיעה אחת בכדור תספיק.

הגוף כבר מפרפר.

הירשמו לניולטר
הערוץ של נורדיה
נורדיה באינסטגרם
תנו לנו לייק
לוח השנה הרשמי

ינואר 2021

ב ג ד ה ו ש א
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
12
13
14
15
16
17
18
19
20
21
22
23
24
25
26
27
28
29
30
31

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *